על חוף ים

בשעת צהרים כשהאדמה
חמה
וכולה ממריאה קלה ונעזבת
והרוח מן הים
מנשבת
ומרפרפת בעצים
ובפרחי החוף הצהובים, הרובצים,
מלחכים את החול, עייפים
מן הלילה הבא...
והרוח מעלה גלים קצופים, רצופים
וסלעי הכורכר חומים ,
לחייהם מתפוררות
ונופלות לאיטן במורדות המצוקים,
האנשים ממהרים למלא מפרש ברוח
שאינו בודד
ןלהמריא אל השחק התכול
ולמשוך בעטיני הענן הקטן
שעוד לא מלא,
והבריזה נושקת תקווה שתבוא
ותשחק ועוד ושוב ותלך...
ושעוד יבוא הערב הזה-

והאדמה תפלוט בלחישה את אויר
התקוות הנכזבות של חום היום
והאהבות של חוף החול
והמחשבות הנכזבות
שנטמנו בה והתקוות למחר
והענן צף ועולה מעל המים ותלוי כבד
כענן ערב מאדים, דומם בכחולו ,עמוק,
והלילה יורד בכוכב חוור
וענן שהשחיר קודר
והירח נס ומאיר ענן לרגע להרף חולף,
רומז בשוליו שהכל עוד תלוי ועומד
ומדבר למי שמקשיב ומביט וחוזר ,
דבר תקווה, געגוע רחוק
למי שהלך ולמי שישוב
ומי שאף פעם לא בא
ומי שידע ותעה

ומחשבה קצת לאה:
שמחר אולי עוד ישוב הבוקר הבא.