כשהייתי קטן הייתי מאוהב בשכנה שלי. זה לא נשמע כל כך יוצא
דופן, אני חושב שזה קרה להרבה ילדים,שמתאהבים בשכנה שלהם.
אבל השכנה שלהם לא היתה ענבר.
ענבר היתה בת שש וחצי, ואני הייתי בן שש מינוס, או חמש פלוס אם
תרצו. היה לה שיער שחור קצוץ ועניים כחולות. ככשאלתי אותה למה
היא נראית כמו בן עם השיער הקצוץ היא אמרה שזה סוד.
היא באמת היתה קצת בן, ואני הייתי קצת בת. ילד חנאן כזה, שלא
משתפים אותו במשחק כדורגל. בעיקר בגלל שלא ידעתי לשחק כדורגל.
היינו מטפסים על עצים. ופעם היא נתנה לי לאכול פטל ,ישר
מהעץ!!
סיפרתי את זה לאמא והיא אמרה שבפטל מהעץ יש נמלים. אז הפסקתי.
גפ לאכול חמציצים הפסקתי, כי משתינים על זה חתולים.
ענבר לא הפסיקה. היא לא פחדה לא מפיפי של חתולים ולא מנמלים.
היא בכלל לא פחדה מכלום, והיתה רודפת אחרי הכלב בוקסר של ציון
שהיה בורח ממנה כמו איזה פודל.
אז ככה שאפשר להבין למה הייתי מאוהב בה.
כשהתחלתי כיתה א' ,היא כבר היתה בב', אבל לא אהבו אותה,כנראה
בגלל השיער הקצוץ, או בגלל שאם היא אמרה למשהו " שתיפול" הוא
היה נופל. לבוץ.
וגם אותי לא אהבו ,כמו שסיפרתי , לא ידעתי לשחק כדורגל. חנאן
כזה.
אז שיחקנו ביחד. דווקא היה לנו כיף. היינו מוצאים חלזונות ענק
ומציירים על הרצפות מאחורי אולם ספורט ובונים ערי בירה בבוץ .
פעם אחת, בחורף, היה יום מאוד עצוב. אני כבר הייתי בג' וענבר
בד'. היה לנו נורא קר. בדיוק באותו יום זרקו עלי שקית שוקו, אז
הייתי מלוכלך. ולענבר קראו מכשפה, אז היא היתה עצובה. חזרנו
הביתה שותקים, והיתה משטרה ליד הבניין, כשהתקרבנו היה שם גם
אמבולנס , והמון  אנשים מהבניין והשכונה. ואמא של ענבל עמדה שם
עם שוטרת, ודם על הידיים. והפנים. והבגדים. אבא שלה לא היה.
אחרי זה יותר משבוע לא ראיתי את ענבר. אמא שלי ספרה לי שאבא
שלה הרביץ לאמא שלה, ובסוף התאבד. לא ידעתי אז מה זה להתאבד ,
אז צביקי בן דוד שלי הסביר לי, והייתי עצוב בשביל ענבר, שעכשיו
אין לה אבא, והיא נשארה עם אמא שלה, שהיא סתם מוזרה.
והתגעגעתי אליה מאוד.
אחרי יותר משבוע היא דפקה בדלת ונכנסה ישר אלי לחדר ולמיטה
והתכסתה. אני בדיוק עשיתי שיעורים אז לא שמתי לב. חשבתי שזו
החתולה.
ואז היא התחילה לבכות. אז ישבתי לידה. ולא ידעתי מה לעשות, כי
מה עושים במצב כזה?
אמרתי לה : ענבר, אל תבכי, אני אוהב אותך.
והיא באמת הפסיקה לבכות.
וגם לדבר
וגם לשחק בחוץ
ובכלל היא היתה רק יושבת אצלי ומסתכלת מה אני עושה. או
מציירת.
אחר כך הם עברו דירה. היא ואמא שלה. בלי להגיד לי. ואז ממש
בכיתי .
הייתי בוכה כל היום. לפעמים אפילו בכיתה, אבל לא צחקו עלי. לא
יודע למה, כי זה די דורש. בכל אופן - יותר לא ראיתי ולא שמעתי
ממנה.
ואני נורא מתגעגע לשיער הקצוץ והנמשים על האף.
וליונה שפעם תפסנו, ולעפיפונים שהיינו מעיפים מהר נפוליאון.
ולצחוק שלה. ולהגיד את השם שלה , שהוא כמו דבש - ענבר..מתוק.
עכשיו אני סתם עצוב. במיוחד כשחורף. למרות שבעיקרון אין לי מה
להיות עצוב , החיים שלי הרבה יותר טובים. התחילו לדבר איתי
בכיתה, והפסיקו להציק. קנו לי תוכי מדבר ושנה הבאה אני טס
לארה"ב לכבוד הבר מצווה. יש גם איזה ילדה שרוצה להיות חברה שלי
, ויצאנו שבוע שעבר לסרט ופיצה.

אבל זה לא אותו הדבר.