לקום בבוקר מאוחר, יש שביתה.
זה חרא כי לא מקבלים הכנסה אבל באותו רגע זה נחמד...
יש זמן לשתות את הקפה בבוקר בסבבה, לטייל ולעשות מה בראש...
אז מתקלחת מקלחת ארוכה ומגניבה, שותה את הקפה עם חתיכת עוגה.
היום יום שישי והשבת מתקרבת ואני רוצה לנסוע לעיר לקנות דברים
לשבת.
מצב הרוח מעולה ואני מרגישה מצויין. ישנתי טוב כמו שלא ישנתי
כבר הרבה זמן.
האוטו יורד בירידה של היישוב ואני פונה לעבר הכביש המוכר כ"כ.
אני מכירה בו כל עיקול, כל אבן.
חם, חם מאוד באוטו והמזגן לא פועל, לרחתי איתי בקבוק מים קפוא
ואני מתחילה להרגיש חוסר מנוחה ועצבנות עקב החום.
בדרך עוברים בכפר ויש עלייה.
אני יוצאת מדעתי כבר מהחום, הרגע הרי יצאתי מהמקלחת...
פותחת את הבקבוק אבל בחום מאוד גדול הקרח מתפצפץ לו והמים
זולגים עלי.
חשבתי, מה יקרה אם אני לרגע אחד, לשניה אחת אוציא את הבקבוק עם
היד מהחלון, ואז המים "ירגעו"...
זה בדיוק שבריר שניה של הוצאת היד שבו אני לא מסתכלת על
הכביש,
לא מבינה איך הגעתי כ"כ מהר לעיקול, ואיך הגעתי למצד שאני
מסובבת את הראש חזרה לכביש ורואה שני גלגלים ימניים על הכביש
ושני גלגלים שמאליים כבר מעל התהום.
זה שבריר שניה, שבריר שניה של נסיון אחרון לסובב את ההגה חזרה
לכביש וחוסר הצלחה.
אז אני זוכרת את הגלגול הארשון באוויר וזה לא לונה פארק, את
החבטה בסלעים, עדים סיפרו אח"כ והמשטרה והצבא אישרו, הרכב עשה
שלוש סלטות באויר כאשר בכל סיום של סלטה הרכב פגע בסלעים.
אחרי הסיבוב הראשון החגורה נקרעה, ואני איבדתי הכרה.
הרכב עצר בסופו של דבר במהופך, והגג על אדמה.
אני התעוררתי כאילו אחרי הסערה.
בתוך כפר עויין ואנשים עויינים מסביב לי.
זה ברור שאם לא מתתי עד עכשיו אז הנה זה בא.
אני בת 24, ומתחילה לומר וידוי לפני המוות הקרב.
בשבריר שניה עוברים כל האנשים שאני אוהבת, שאהבתי ועל אלה שכבר
לא אספיק לאהוב.
הרכב לא התפוצץ עלי, עוד נס.
הרכב עצר לפני עוד תהום של חצי קילומטר בערך, עוד נס.
אני חיה !!!! נס.
ועכשיו מה ?
עכשיו ערבי פותח לי דלת מהצד השני ומבקש ממני לצאת.
אני יוצאת לאט ושומעת לשמחתי את הצבא מגיע.
ירייות באוויר ואני בן הכרה ואיבודה, הזרוע מדממת, חצי גב,
מדמם.
ורק עכשיו מבינים וגם אני - פצועת גב.
אסור לזוז, אסור לנשום. יש הבדל בין פחד ובהלה ולבין אימה.
רק עכשיו התחוור לי מהו.
האמבולנס מגיע וכולם אנשים שאני מכירה, מה שמניע אותם רק יותר
לזרז אותי בטיל לבי"ח...
בהלה גדולה, ואני עדיין לא מבינה על מה...למה הם חוזרים כל
הזמן על המילה "הדרדרות" ? אח"כ מתברר לי שהרכב עצר מטר וחצי
מתהום נוספת, יותר עמוקה. פחדו להזיז אבן, או אותי יותר מדי
שהרכב וגם אני לא נעוף לשם ואז אפילו וידוי לא יהיה לי זמן
להגיד...
שבוע אישפוז, זעזוע מוח וחוליה בגב שבורה.
אנשים שאני אוהבת מתקשרים ואני כמעט בוכה כי הייתי בטוחה שאני
לא אזכה לדבר איתם שוב...אני אומרת לכל אחד כמה אני אוהבת.
הרופאים לא מאמינים שאני בחיים אחרי כזאת תאונה ומתחילים להבין
שאני בטראומה.
מתחילים לעבוד עלי גם בכיוון הזה.
כאבים נוראיים בגב, מורפיום...אני ישנה.
אפילו אמא לא שלחה אותי לישון כ"כ הרבה כשהיתי ילדה...
שבוע עבר ועוד כמה ימים, ועכשיו אני אצל אמא כי יש החלמה של
חודשיים.

אתמול לקחו אותי לראות את הרכב שלי דקה לפני שלוקחים אותו
למגרסה. הייתי צריכה לחתום שם על משהו.
הגעתי לרכב שלי על כסא גלגלים, ראיתי את הרכב והתחלתי לבכות.
זה לא רכב, זה גוש מתכתי בלתי ניתן לזיהוי.

אני רק רציתי לשתות שניה, שבריר שניה.
שבריר שניה של חוסר ריכוז.
שבריר שניה של חיים.
שבריר שניה של מוות.

אז אני יודעת שזה כבר קלישאה לבקש "תזהרו בדרכים"...
שומעים את זה כל יום בחדשות, בפרסומות ובכל זאת....

אני מתחננת, תזהרו כשאתם נוהגים.
זה לא נגמר שם.
זה נגמר עם המון כאבים וייסורים.
עם חודשים של החלמה ועם סיוטים בלילות.
תעצרו בצד ותעשו את מה שיש לכם לעשות, אבל לא בזמן נהיגה.
כי זה תמיד קורה לאחרים -
עד שזה קורה לך !!!