מנסה להיכנס לך אל תוך הלב, נשמתך המתוקה.
לשבור את מעטה האטימות שיצרת עם השנים,
לגרד שכבות על גבי שכבות של הדחקה,
לנפץ את אשליית המושלמות שיצרת לך.
אבל את כבר עברת אותי, את כבר לא מחכה,
שום אדם לא יגיע לך לליבה, כלום לא ייגע בך.
שונא את מה שנהפכתי להיות,
שרפתי כבר את כל הגשרים ואת סגרת עוד שער.
מקומי לא נמצא בחדר החקירות,
עשית ממני אדם זקן ואני עודני נער.
את שווה אגמים של מימיי המלוחים,
אבל זה לא ישנה לך, מורעלת,
את פשוט חושקת בחיים יותר נוחים.
שדות ייקצרו, עונות יחלפו, העולם ישתנה.
ואני אלך, לא יודע לאן, רק רחוק ממך.
ואת שמי זועקת, נזכרת , אך אין עונה,
עושה דוכן, נראית זמינה, אדם עובר אך לא קונה.
עכשיו אני נאהב, ועכשיו אני מרגיש.
ועד שאת נזכרת לאהוב, לך כבר אין איש.
מוקדש ללירן, עוד אחת מנפגעות האטימות.... |