אני יודעת שאתה חושב על זה עכשיו, כמה דקות אחרי שסיפרתי.
התרברבת והתרברבת וכל כך ביקשת את זה אז נתתי לך את זה בפנים,
וזה הרגיש טוב אני לא אשקר.
בטח כואב לדמיין מישהו שאתה אוהב, עם מישהו אחר. זה בטח שבר
אותך. היית בטוח שאני לא יודעת כלום, ושאני לבד והחבר היחידי
היה לפני שנתיים ולא היה ביננו משהו רציני. אבל עכשיו, המחשבות
אוכלות אותך במפנים, אתה לא מפסיק לדמיין ולחשוב, לשמוע קולות,
את הסדינים שעל המיטה, את הרוח נושבת, את הזמן עובר, אותי
מתנשפת. מצטייר לך סרט קטן במוח, עם צבעים רעשים ריחות, והכל
כל כך ברור לך עכשיו, איך שהוא הפשיט אותי, ואיך שהוא נישק לי
את הצוואר והוריד לי את הגופיה, וככל שהוא מלטף ומנשק ויורד
למטה, אתה נושך
את השפתיים, מנסה לא לצעוק, מנסה לא לחשוף את הפצע את הבשר
החשוף, ואני נאנחת.
ואתה מתחנן, אם רק זה היית יכול להיות אתה, אם רק לך היתה
ניתנת ההזדמנות לראות אותי, להרגיש אותי, כמה טוב היה יכול
להצטבר אצלך.
אבל אתה נשאר איתן, עם השורות הארוכות של החברות שלך, שלא היו
בשבילך כלום, ולא נתנו לך כלום, וגם הזיונים איתן לא היו
טובים. ואולי בכית על אחת או שתיים מהן, אבל לא כמו שאתה בוכה
עליי. ולא ראית אותן כמו שראית אותי ולא ביקשת אותן כמו שביקשת
אותי.
ועכשיו אתה מתחרט ששאלת,  מתחילה אצלך סחרחורת ואולי אפילו אם
יתמזל מזלי תיפול איזו דמעה קטנה על הכרית שלך. ותדע להבא, יש
גם דברים שלא רואים.