ברגע שכף רגלי עברה את הגבול החוצץ בין חדר המיון לבין העולם
בחוץ יכולתי להריח את הפחד באויר. חוסר הידיעה, החשש והכאב
ששררו בחדרים הקטנים והדחוסים הללו ערערו את יציבותי לרגע קט.
כססתי עוד ציפורן, ועם כל צעד במסדרון הארוך והכחול הזה נשמתי
הרפתה עוד טיפה את אחיזתה מעצמותי. חדר 7 חיכה לי סגור. ידי
הרועדת פתחה חריץ בדלת הכבדה בניגוד לרצוני. כל עורק בגופי זעק
לי לברוח. לרוץ משם מהר, כל עוד לא נכנסתי, כל עוד לא ראיתי.
ובכל זאת, נכנסתי.
היא שכבה שם, כל כך קטנה וחלשה. לא היעל שהכרתי פעם. יעל אחרת,
דומה אבל שונה. עיניה היו עצומות ומתוך ידיה הדקיקות בצבצו
מחטים שחיברו אותה לאינפוזיה. פניה איבדו כל צבע. שפתיה קיבלו
גוון סגלגל ומרקם יבש ומתקלף. בקיץ שעבר הלכנו לים, אני ויעל.
עשינו דיאטה חודש כדי להתאים בצורה מושלמת לבגד הים הקטן.
עכשיו, כשהיא שוכבת שם דקיקה ושברירית, נראה לי שרוח הים לבדה
היתה נושאת אותה במשב קליל לתוך האופק. כל גרם בשר שפעם ריפד
את גופה הזקוף נעלם כלא היה, ועכשיו היא שוכבת שם כמו בובה
חסרת חיים שהוציאו לה את המילוי. כל העצמות בלטו לה החוצה והיא
נראתה כל כך חלשה.
ישבתי שם לידה. בחנתי את כל המכשירים שהשאירו אותה בחיים, את
כל החוטים והצגים המצפצפים. בקיץ שעבר הלכנו יעל ואני לרקוד
במועדון. פעם ראשונה שלה, של יעל, במועדון. נהנינו כל כך.
הבטחתי לה שנלך עוד מלא פעמים לפני הגיוס. לקח לי שלוש שנים
לשכנע אותה לבוא איתי לאחד, ועכשיו שהיא רוצה ללכת אפילו יותר
ממני, היא לא יכולה. לצאת מהמיטה היא לא יכולה, אז למועדון?
העברתי את אצבעותי דרך שיערה הרך. כמו להעביר את האצבעות דרך
שבילים של קטיפה. תמיד היה לה שיער יפה, ליעל שלי. מלא בחיים,
בדיוק כמוה. תמיד היתה מלאה בחיים. תמיד שרה, צוחקת. איכשהו
תמיד היה לה משהו לחייך עליו. אפילו עכשיו, כשהיא שוכבת שם,
נראה היה כאילו חיוך קטן מבצבץ לה מזוית השפתיים.
נשארתי שם כמה שעות, בהיתי בה, אהבתי אותה. הנצחתי כל קמט
בגופה, כל ריס וכל אצבע. דרך החלון החשיכו השמיים, שם בעולם
בחוץ. קמתי ללכת. גררתי את עצמי לדלת הכבדה ודחפתי אותה שוב.
הסתובבתי להביט בה לרגע, פעם אחרונה לפני שהולכים. ידעתי שכאן
אנחנו נפרדות, אני ויעל. זה הזמן להגיד שלום יפה. לא רציתי,
אבל לא נתנו לי יותר מדי ברירות. כל החיים שהיו בה פעם עמדו
מהצד והתדפקו על הדלת לחיים הבאים. חייכו אל העולם כמו שהוא
עכשיו וכמו שהיה פעם. כל היופי וכל ההדר וכל הטוהר שבנערה
מדהימה אחת יישאר אצלי בזכרון. תמיד חלק ממנה ישאר פה, לא משנה
מה יקרה עכשיו.
ספגתי אותה במבט אחד אחרון.

זוהי לא קינה, וזה לא סיפור התאבלות. זהו מוסר השכל. תודה על
מה שיש ולא בכי על מה שאין. אנשים מסביב מאבדים את חייהם כל
הזמן ובכל מקום, מכל סיבה שהיא. חלק טרם זמנם וחלק אחרי חיים
מלאים של סיפוק. אותו אדם שראיתם מתפוצץ מצחוק לפני חצי שעה
יכול לשכב עכשיו בבית חולים. מחר, כשתמצאו את עצמכם שרועים על
הספה ומשתגעים משעמום, תגידו תודה. תנציחו כל שניה של חוסר
מעשה, תזכרו אותה בתור פרק קטן בספר שהוא החיים שלכם. אל
תבזבזו את הזמן בחרטות, בטינה ובתחושות של קיפוח. מי יודע מתי
יהיה תורכם לשכב בחדר 7.