ליהודי האחרון שנשאר קראו עבד, והוא היה נמוך, מקריח ועם
עיניים כבויות. לזכותו ניתן לומר כי הוא מאד אהב לנהוג
באוטובוס. השאר אינו ידוע וגם אינו ממש חשוב.
לפני שנמשיך חשוב לנו לציין כי עבד הוא בסך הכל היה דמות מתוך
סידרה טלביזיונית ששודרה פעם בשבוע בערוץ שמונה בכבלים שבעות
הערב. אנחנו מציינים זאת כאן רק על מנת לחסוך מעצמנו את
קיטונות הבוז וההשמץ שהיו מוטחים בנו בסופו של מחתם זה אלמלא
הצהרה זו.
אם כן, עבד זה שהיה היהודי האחרון שנשאר מילא ברצון אך באותה
מידה גם במורת רוח, ואולי בכלל בשיוויון נפש גמור, את הפוזיציה
העמומה והסהרורית אליה נקלע שלא מרצונו. אותו עבד היה תושב כפר
שולי בשם בורקין בנפת ג'נין ועסק בחקלאות. הוא פרנס יפה את
עצמו ועוד שבע נפשות מגידול מלפפונים ולא התלונן לרגע, בעיקר
משום שלא היה שם מי שיקשיב. לאחר המלחמה גילה שנשאר האחרון.
למוצאיו לא ידע לספר הרבה מלבד העובדה שכבר תקופת מה שהוא חוזר
לביתו תשוש ועייף לאחר יום עבודה מפרך בשדה ובחלקות ומרוב
עייפות צונח הוא למיטתו עוד בטרם יחליף מילה עם רעייתו או
ילדיו. בהמשך דבריו ידע גם להוסיף כי באמת התגנבו אל ליבו אי
אלו חששות זעירים כי ביתו, וכל כפרו בעצם, נדמו שקטים מה
בתקופה אחרונה באופן מעט מחשיד, אך הוא התרגל לסגל זאת לעובדה
כי הוא חירש כליל באוזן שמאל וסתם עסוק ועייף מדי באוזן ימין
ובאופן כללי. לכן, אולי, לא הפתיעה אתו יתר על המידה העובדה כי
הוא היהודי האחרון שנשאר, אם כי אולי גרמה לו אי נוחות מסוימת
ולשיהוק קצר ובעיקר הציעה כמה תשובות קונקרטיות לשאלות
מורכבות.
על השאלה מה ירצה לעשות מעתה והלאה, ענה כמעט ללא היסוס כי
ישמח מאד לנהוג באוטובוס. כשנשאל לאן, השיב כי אין לזה כל
חשיבות ובלבד שיוכל לשמוע רדיו בכל מהלך הנסיעה ולחבוש כובע
חגיגי לראשו.
לאחר דיונים מדיונים שונים הוחלט ברוב טקסיות להיעתר לבקשתו.
ספק אם היה בקביעה זו ולו שמץ של הומאניות, זאת על פי מידע
פנימי, אלא יותר ניסיון חדשני ובתולי לסיפוק היתולי של צרכים
לאומניים שבאו על סיפוקם זה מכבר, אם כי מסתבר שישנם חללים
שצריך תמיד להמשיך ולמלא.
כעבור שבועיים ויומיים עבד זה לווה בפמלייה חגיגית מטעמו של
מי, וחשפו לםניו בחוויה ממלכתית את האוטובוס חהדש בו יזכה
לנהוג מעתה, על פי התנאים והדרישות אותן הציג מבלי כל זכות
לחרוג מהן.
יושב ראש הפמלייה החגיגית נאם נאום הספד קצר מעל גבי פודיום
שחור אשר הונח על גבי במה מגבהת אשר כוסתה בבד סגול זול אשר
קצוותיו עוטרו במימרה לבנה מבדל זול אף הוא. בסוף נאומו, קרא
יושב ראש הפמלייה החגיגית אל מנהיגי העולם החופשי ואזרחיו,
לשאת עיניהם ביום היסטורי זה ולהביט כיצד לאום גאה ואומה גאה
מתירים לאוד עשן ויחידי זה, לשאת גאוותה בראש חוצות ולהסיעה
באין מפריע באשר יחפוץ ויוכל, כמעין מוצג מוזיאוני מן השורה
הראשונה.
ובתום נאומו מחאו המוזמנים מחיאות כפיים קצובות ויושב הראש
נחפז להעניק לעבד את מפתחות האוטובוס ואת האימובילייזר שלו.
היהודיה אחרון שנשאר לא נראה נרגש או מפוחד או כל דבר אחר,
לצורך העיניין. אם להודות על האמת, הוא נראה בדיוק כפי שהוא
נראה כל העת. ממש כמו שנראה באותו רדע בו נודע לו כי הוא השריד
היחיד לכמו, מורשתו ותרבותו.
הוא נראה סתם, סתם הוא. סתם עבד. נמוך, מקריח ועם עיניים
כבויות.
הוא נטל את מפתחות האוטובוס מידי היושב בראש וזה האחרון העניק
לו טפיחה סמי-רשמית וכמו-חברית בחלק העליון של עורפו, בסוחפו,
אגב כך, גל נוסף של מחיאות כפיים קצובות מצד המוזמנים כולם.
אחר עלה עבד אל האוטובוס, התניע את מנועו ונופף לקהל המוזמנים
באצבע משולשת תוך כדי שהוא סוגר את הדלתות הקדמיות ונעלם לו
לאיש שם. המצלמה עקבה אחרי האוטובוס המתרחק וכאן הבמאי בחר
לסיים את הפרק החמישי בסדרה. לפרק זה הוא בחר לקרוא: "עבד כי
ימלוך".

עם הזמן נראה כי הסדרה קנתה לה קהל אוהדים קבוע ולא מבוטל אך
בתוך כך משכה אליה גל נרחב של ביקורות שונות. כך אוריאל א.,
27, מאור יהודה ציין במכתבו למערכת כי "בשעה גורלית ומכרעת זו
של מדינתנו אין אני סבור כי בכלל קיים מקום לתת במה לפנטזיות
ביקורתיות אך נטולות פרספקטיבה סביבתית מחייבת מעין זו אשר
תיתן את הרושם הלא נכון לאויבינו." ואילו שני א., 32, מהרצליה
ציינה במכתבה כי "מזה זמן רב לא נראתה במדינתנו, ואולי אף
בעולם כולו, הצגה שטחית, נבובה ומיותרת מזו. [כאן מציינת א. את
שם הבמאי] בחר להציג בסדרתו [כאן מציינת א. את שם הסדרה] את
דמות היהודי בדרך השטחית, הנבובה והמיותרת ביותר שניתן היה
לבחור. ספק אם יוזף גבלס היה יכול להכות על חטאו." וגם זוג
הורים מודאגים, 53 ו-46, מהדרום השמיע במכתבו אל מערכת חדשות
הערוץ הראשון קול תואנה על כך "שנעשה עוול משווע לאיטיליגנציה
היהודית המסורתית בכך שקבוצה מסויימת של אנשים נוטים לחשוב
שניתן לשטות כך בעולם המודרני בקבוצות אוכלוסין שלמות זאת ועוד
בזמן שהיהודים עצמם נמנים על אותה קבוצת אוכלוסיה
אתנו-סוציאלית אותה הם מנסים להציג באור מעוות."
ואמנם קהל המעודדים היה גדול מן המקלסים והנה בשניים-עשר
הפרקים הבאים זכה היהודי האחרון שנשאר, עבד שמו, לתור את הארץ
לאורכה ולרוחבה באין מפריע או דורש. והיה נפגש עם אנשים שונים
במקומות שונים ובזמנים שונים בוכל תמיד היה ונשאר אותו עבד
שהיה סתם הוא, סתם אדם.

בעוברו על יד אחד מכפרי הצפון היה נדמה לשנייה כי הנה הולכת
ומתפתחת על פניו איזושהי הבעה שונה - נרצה להדגיש כי בנקודה זו
עמד מד הפיפלמיטר על אחוז רייטינג שיאני של 87 אחוזים מבין
האוכלוסיה הבוגרת בישראל, תוצאה הגדולה אף מחיבור אחוזי הצופים
בגמר גביע אירופה לאלופות בכדורסל שנת 2001 וערב זכייתה של דנה
א. באירוויזיון שנת 1998 גם יחד - זאת משום שעצר עבד זה את
האוטובוס על יד אחד מגלי האבנים הדוממים בפאתי העיר החרבה עכו,
אך תקווה זו התבדתה חיש מהר משהתברר כי הוא עצר את האוטובוס
בשולי הדרך שלא על מנת להתייחד עם זכר נופלי בני עמו, אלא על
מנת להטיל את מימיו ותו לא.
ובפרק השמונה-עשר למניין הפרקים הגיע עבד באוטובוסו אל סוף
הדרך. המנוע השמיע רעשים חשודים עוד מן הפרק העשירי. על עצירה
במוסך לא היה כלל מה לדבר. עבד פתח את דלתות האוטובוס הקדמיות
וכיבה את מכשיר הרדיו שניגן קלטת שחוקה של אחד הזמרים היהודים
הוותיקים. אלפי זוגות עיניים עקבו אחריו בציפייה בעוד הוא יצא
ממושב הנהג וירד החוצה מן האוטובוס. הוא הוריד את הכובע ומחה
את אגלי הזיעה שהצטברו על מצחו. השמש הורתה על השעה שבע וחצי
לפנות ערב. היה חודש יולי בארץ. היה חם אך מול ולעת שקיעה. ללא
שמץ של רומנטיקה נוכל לומר - בין ערביים. הסתכל היהודי האחרון
שנשאר אנה ואנה, במעלה ובמורד הכביש, ולא ראה נפש חיה לעזר
כנגדו. ובשל כך, כנראה, התיישב על מדרגות האוטובוס, וזהו.
אחרי חצי שעה הוא עשה דבר מה אחר.
הוא נשכב על דרגש מדרגת האוטובוס.
כעבור חצי שעה נוספת עצם את עיניו.
בנקודה זו אנו מורשים רשמית לשער כי הוא נרדם. רופא אשר הגיע
למקום בדרך הטבע קבע את שינתו.
בטקס ממלכתי נישא ארונו על גבי מריצה נשיאותית חלודה, נהוגה
בידי זוג ילדים - ילד וילדה - קטנים וכחושים שהובאו במיוחד מן
הכפר. אחריהם צעדה בסך פמלייה חגיגית אך מורכנת וחפוית ראש. את
המריצה והארון הובילו הילדים בקושי ובמאמץ גדולים, על פי נתיב
שסומן מראש על הרצפה ואחרי הרבה חזרות, אל בור ענק - עשרה מטר
אורכו וארבע מטר רוחבו ולפחות ארבעה מטר עומקו - אשר נכרה
במהלך חצי יום עבודה על ידי שופל צהוב ומושכר בשדה לא חרוש ולא
מעובד, לא הרחק מן המקום בו נמצא היהודי האחרון על ידי מי
שנמצא. לאחר שהגיעו אל שפת הבור נשאו הילדים שני זוגות עיניים
שואלות אל עבר הפמלייה החגיגית ובשני זוגות ידיים צייתניות
שמטו את הארון אל הבור על פי הסימן שניתן להם. מיד לאחר מכן
הגיע מנוף אימתני בנסיעה לאחור מלווה בציפצופים רמים וצורמניים
והניח בתוך הבור ועל גבי הארון את האוטובוס בו נהג היהודי
האחרון שנשאר לנהוג.
אחר כך התרחק המנוף והמוני ילדים חמושים באתים כתתו את רגליהם
אל הבור מאי אלו מקומות מסתור והחלו שופכים עפר לתוכו. ובזאת
בא הגולל על העניין כולו. ואחרון הילדים, שהיה נמוך וכחוש
מכולם, ניגש אל ערמת העפר ותקע בה יתד עץ קטנה אליה מוסמר שלט
קרטון עליו נכתבה בכתד יד מוקפד הכתובת הבאה:
"כאן נקבר 'עבד' שהיה היהודי האחרון שנשאר והיה נמוך, מקריח
ואהב לנהוג באוטובוס. לזכרו של אחד שהיה סתם אחד." ובפינה
השמאלית התחתונה נכתב בכתב יד זעיר: "נתרם על ידי חבר ידידי
המוזיאון לחקר מורשת המזרח, קנטאקי, ארה"ב."

פרק הסיום המוזכר, שהובא כאן בתמצית די נרחבת, סחף אחריו שלל
קריאות פומביות משני המחנות. הגדילו לעשות היו כמה בני נוער
מהוד השרון שהתראיינו לקול ישראל בערבית ואמרו "שהסדרה העניקה
להם הזדמנות נדירה להציץ בעיניים חפות אל עולמם של בני
המיעוטים בישראל וכי הם מתכוונים החל ממחר לנטוש את לימודיהם
התיכוניים ולהתגייס מרצונם למען כל קבוצה שתרצה לנצלם לטובת
פעילות זו אחרת לרווחת הציבור המקופח במדינה, יהא אשר יהא."
מנגד, משעו לא מעט קריאות הידד והאח מצד חברי כנסת רבים ואף
מקורבים מסויימים מאד לדמות מפתח כלשהי במערך הבטחון, זאת לאור
סיום הסדרה אשר גרמה להם לספוג חדשות לבקרים קריאות גנאי
ומכתבי נאצה בלשון - הלאה הממסד! ייתלו האשמים! - וכו' וכו'.
אך נבקש לסיים דווקא עם מכתבו של י., ½ 18, מנתניה שפורסם
באופן כמעט ולא מורגש במקומון העיר, ומשקף, לדעתנו, את הלך
הדברים האמיתי הנכון לתקופה זו. נצטט כאן את המכתב כפי
שפורסם:

"לאחרונה שודרה בערוץ שמונה בכבלים הסדרה [כאן מציין י. את שם
הסדרה] על רקע קריאות שונות משני צדי המתרס. בתור נער ממוצע
הניצב על סיפו של גיוס, אודה מעל במה זו שגם אני צפיתי בסדרה.
ועוד אגלה כי צפיתי בה מתחילתה ועד תומה. במשך הסדרה נחשפתי
לתהליך שהוביל למציאתו המקרית, ואם תרצו - הבלתי נמנעת והצפויה
- של היהודי האחרון, עבד שמו. מתהליך ממושך זה, שארך חמישה
פרקים תמימים, גיליתי כי למדתי שיעור עיקרי אחד - יגעת ומצאת,
תאמין! ואיני מתכוון לפשט שבעניין אלא לרמז על התמדה בחלומות,
תקוות ושאיפות. וכה חסר סבלנות ומלא ציפייה הייתי כלפי הבאות
עד כי תדהמתי הייתה לאין שיעור עת צפיתי בפליאה במשך שניים עשר
שבועות שלמים כיצד נוהג אדם באוטובוס לרוחב ולאורכה של הארץ
ובסופו של המסע פשוט נרדם מרוב [כאן מציין י. את הסיבה שלדעתו
עבד נרדם] ו-[כאן מציין י. סיבה נוספת].
על כל אלו אין בפי מה לומר מלבד הדבר הבא:
לאחר שתם אחד מן הפרקים, התבוננתי בחברתי ששכבה לצידי על המיטה
והתבוננה במרקע כשיה אלבושה תחתונים שחורים ומעורטלת חזה והיא
אוכלת ארטיק חלבי. נעצתי מבטי בה רגע ארוך וניסיתי לראות בה
דבר מה. לאחר דקה שמה לב כי אני מביט בה. מבלי לחדול מן הארטיק
הרחיבה עיניה ושאלה - מה? - גדול. חייכתי בחביבות ועניתי - שום
דבר - ובליבי תהיתי האם ישנם עוד אנשים אשר מסתכלים על בת
זוגתם מזה ימים והנה שדיה נראים להם לפתע אינם נאים כבעבר?
                                                   על
החתום, י."