מידי פעם בני האדם נתקלים במכשולים כאלה מסובכים שנראה להם
שלעולם הם לא יצליחו לפתור אותם...
כשאנחנו אמורים להיות מאושרים, אבל אנחנו לא.
כשאנחנו אמורים להיאחז בחיים,  אבל אנחנו לא.
כשאנחנו אמורים להיות שלמים עם עצמנו, אבל אנחנו לא.
כשאנחנו אמורים לשים זין על הערות של מטומטמים, אבל אנחנו פשוט
לא.
וכול ה"אמורים" האלה כבר יוצאים מכל החורים בגוף בערך...
אז מה אם אנחנו לא מושלמים, גם ה' לא מושלם, הרי נוצרנו בצלמו
וכדמותו. ושלא תחשבו שאני מפקפקת בכוח העליון, חס וחלילה שלא
ייפגעו הדוסים, אבל לפעמים מתגנבים חששות ותהיות ללבי על מה
באמת קורה שם למעלה במלכותו השמימית, ואם הוא באמת קיים, הרי
הוא אמור להיות...
ואם אני מפקפקת בו אז איך אני לא אפקפק בעצמי? וכן,נכון שכולם
אומרים שאין לי סיבה לסבל ושאני אמורה להיות שמחה ואמורה להיות
מאושרת ואמורה לאהוב את עצמי, אבל אני הרי גם אמורה להאמין בה'
ולציית לדת משה וישראל ואני אמורה לא לחשוב על מוות בגיל 15
ואמורה לא לחוות הפרעות אכילה מגיל 12 ואמורה להשאיר את
הורידים שלי שלמים ואמורה לכבד ולאהוב את ההורים, ואמורה להיות
אוהבת ונאהבת וכל הבולשיט הזה...(טוב, הבנתם את הפואנטה)
                        אבל אני לא!!!!
אז מהי בעצם הפואנטה של החיים?לגסוס באושר ולנסות למצות את
עצמך וכל יום שה' נתן לך במתנה. אבל איך בעצם מגיעים לאושר?כל
אחד והדרך שלו ואין רק דרך אחת אלא אין סוף ואפילו דרכים
שאנשים "נורמאלים" לא היו חושבים עליהם כי אז כל בבועת השלמות
שהם חיים בה תתנפץ, והם כבר לא יהיו מאושרים כמו שהם אמורים
להיות.
אבל הרי כולנו אמורים להיות מאושרים כי ניתנה לנו ההזדמנות
להיות, ההזדמנות לסבול, הזדמנות לבכות, וההזדמנות לסיים את זה
בטרם עת.
אבל כמובן שאנחנו לא אמורים לעשות את זה...