אתמול סיפרתי לנטלי שהוא עשה לי ביד.  היא היתה בשוק. זה הזכיר
לי שגם אני הרגשתי ככה אחרי שגמרתי ושכבנו אחד על יד השני.
בהיתי בו בתקווה שאולי הפעם הוא עשה את זה מאהבה.  שאלתי אותו,
מה זה היה? את יודעת, גיל ההתבגרות, הורמונים... סכין בלב.
בכיתי אחרי שהלך.  מזל שאני כבר רגילה.  נטלי אומרת שהוא נבלה,
משחק אותה תמים אבל יודע בדיוק מהן נקודות התורפה שלי, שאני
חייבת להיות חזקה ולהגיד לו לא. אבל אני רוצה שיהיה איתי, ילטף
אותי.  רציתי אז באותו לילה שיגע בי איך שנגע.  נטלי אומרת
שאני מזוכיסטית אם אני נותנת לו ככה לפגוע בי כל פעם מחדש.
אולי היא צודקת, אבל אני בהחלט לא רוצה שילך למישהי אחרת.  זה
יכאב לי יותר.  נטלי אומרת שאני חייבת להגיד לו שהוא פוגע בי,
להגדיר לו את הגבולות וקווים אדומים.  אבל אז הוא ידע שאכפת לי
ומשנה לי, שאני אוהבת אותו, אני רוצה שנמשיך להיות ידידים...
איזה ידידים?! הוא מנצל אותך. הוא יודע שכל נגיעה שלו בך ממוסס
אותך.  שאיתך הוא יקבל תמיד מה שהוא רוצה. הוא משחק איתך.  כן,
זה נכון, אני בובת משחק. מריונטה שההחוטים שלה תמיד מתוחים.
בובת ברבי כזאת, והוא מפשיט אותי לאט לאט. פוצע פה, שורט שם...
וצוחק.  ואני נשארת אם החיוך הבובתי הסתום. ובא לי לבכות.
בסדר, נטלי.  את צודקת, נטלי. אני אדבר איתו, נטלי.  דיברתי.
היום בלילה אנחנו ניפגשים שוב.  אולי היום הוא יראה לי אהבה.