הבעיה שלי לא הייתי אם להתאבד או לא, זה היה ברור לי, אפילו
מובן מאליו.
קמתי בבוקר וידעתי שזה מה שאני הולך לעשות.
הבעיה שלי לא הייתה זאת, כלל וכלל לא.. הבעיה שלי הייתה הרבה
יותר מורכבת מזאת, היא איך לעשות את זה.
ואני לא מדבר איתכם על 'איך' במובן השטחי של או לתקוע לעצמי
כדור בראש, או להטביע את עצמי באמבטיה, או לבלוע 36 כדורי
אספירין, בכלל בכלל לא..
אני מדבר איתכם במובן הרוחני של העניין.
ואם אתם שואלים את עצמכם עכשיו מה הקשר בין רוחניות להתאבדות,
כדאי שתפסיקו עכשיו לקרוא את הקטע הזה, כי אתם לא תבינו בכל
מקרה.

הבעיה שלי התחילה בשאלה הפשוטה של 'מה ההבדל?', או יותר נכון,
'מה לעזאזל ההבדל?'.
יהודים, נוצרים, מוסלמים, מה לעזאזל ההבדל?
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שיש בן אדם יותר אתאיסט
ממני.
באותו בוקר החלטתי לדחות את משאלת המוות שלי והתחלתי לחקור את
העניין.
חשבתי שזה לא משנה מתי אני אמות, אז אם כבר, אז כבר.
בלי קשר לאיפה שאני גר, יש 2 רחובות מהבניין המתפורר שלי
כנסייה, כמו בכל פינה באיזור בכל אופן, אז דווקא בגלל זה
החלטתי להתחיל לחפש בית כנסת.
לבשתי ג'קט, הדלקתי סיגרייה ויצאתי מהדירה, היה מזג אוויר
מעולה, חורפי ומעונן, פשוט מושלם, יום מצוין להתאבד בו, חבל
שזה לא ייצא היום, נו מילא.
אחרי עשרים דקות ועוד שלוש סיגריות הגעתי למסקנה שאין לי שמץ
של מושג איפה לעזאזל יש בית כנסת בכל העיר המקוללת הזאת.
אז התחלתי לשאול אנשים.
למזלי זה עבד, לא רציתי לזרוק יותר מדי זמן על חיפוש עלוב אחרי
בתי כנסת.
נכנסתי לבית כנסת ורוח חמה וריח של שעווה חמה היכה אותי ישר
בפרצוף, אחד מהאנשים שמעדו בקצה הבית כנסת העיר לי על הסיגרייה
והצביע על השלט של אסור לעשן.
ולמרבה ההפתעה אפילו לא מצאתי פח זבל מקולל אחד, שלא נדבר על
מאפרה, אז יצאתי החוצה וגמרתי את הסיגרייה.
שנכנסתי הוא הושיט לי את אחד הדברים העגולים האלה ששמים על
הראש ונתן לי חיוך מזוייף.
שמתי את זה על הראש.
חיפשתי את הרב הראשי, והתפלאתי לראות שאין תאי וידויי בבית
כנסת הזה, ואולי זה היה הפיתרון, אולי זה ההבדל בין היהדות
לנצרות?
עכשיו הייתי הרבה יותר להוט לחפש את הרב.
בקצה השני של הבית כנסת ישב איש דיי מבוגר, עם זקן לבן ארוך,
לקחתי הימור פרוע וניגשתי אליו, רק בגלל שהוא היה הבן אדם הכי
זקן פה, ואיזה הפתעה.. הוא היה הרב הראשי.
חיכיתי שכל האנשים שהיו לידו התפנו, ושאלתי אותו על מה שעניין
אותי.
הוא לא ענה לי בגרוש.
בלבל לי את השכל על אלוהים, על עשרת הדיברות, על לוחות הבית
ועל התורה.
להתסכל על הכיור שלי באמבטייה כבר יותר מעניין מזה, אבל מה
שכן, הוא היה בחור נחמד.
מתוך כבר הקשבתי עד הסוף, אמרתי לו תודה רבה והסתלקתי משם כמה
שיותר מהר.
דבר ראשון שיצאתי הדלקתי סיגרייה, ואלוהים, כמה שהיא הייתה
טובה.
עצרתי בדרך בסאב-ווי, קניתי סנדוויץ' טונה והמשכתי, חיפשתי
כנסייה, כמובן שזה לא הייתה בעיה.
כמעט ונכנסתי עם סיגרייה, אבל ברגע האחרון זרקתי אותה לפני
שכנסנתי ואפילו לא סיימתי אותה, כבר לא הייתה לי סבלנות.
שכנסתי עצר אותי אחד הכמרים והצביע לי הראש, בהתחלה לא הבנתי
למה הוא מתכוון עד שקלטתי ששכחתי להוריד את ה.. דבר העגול הזה
מהראש.
קיפלתי אותו והכנסתי אותו לכיס.
נכנסתי לתא וידויים הגדול ביותר, באמונה ששם יהיה אב הכנסייה,
ושוב, איזה פלא, לא טעיתי.
שאלתי אותו את אותה שאלה, מה ההבדל? הפעם בלי לעזאזל, כי אסור
לקלל בכנסייה, לא שאכפת לי, אבל מתוך כבוד.
הוא התחיל לברבר על ישו, ועד הברית החדשה, ועל הנצרות בעולם,
ועל יהודה איש קריות, איך הגענו לזה שהיהדות זה דבר מרושע
מהשטן אני לא יודע, אבל היינו שם עכשיו, אז אני החלטתי לחזזור
על המשפט המאוד היעיל של 'תודה רבה, להתראות', ועפתי משם.
הדבר הבא שקרה הוא מאוד פשוט, הדלקתי סיגריה, והתיישבתי על
ספסל רחוב מעבר לכביש מול הכנסייה.
התיישבתי מהסיבה הפשוטה שהגעתי למסקנה, שאין לי שמץ של מושג,
איפה לעזאזל אני מתכוון להתחיל לחפש, מסגד.
סיימתי קרוב לחצי חפיסת סיגריות ונשארתי תקוע באותה הנקודה.
ורגע אחרי זה הרגשתי נורא רע, ולא בגלל הסיגריות, למרות שזה
הגיוני להפליא, אלא בגלל העובדה שהתחוור לי לדעת שמישהו שם
למעלה רוצה שאני אתאבד, כי עברו לי מול העניים חבורה של קרוב
לעשרה ערבים שניראו דיי דתיים.
אז החלטתי לעזוב את המחשבה שמישהו למעלה רוצה שאני אמות,
ועקבתי אחריהם.
הם עצרו בבית קפה קטן איפשהו בדרך והתיישבו לאכול.
החלטתי לנצל את ההזדמנות והזמנתי טוסט, וכוס קפה.
הייתי צריך את הארוחה הזאת, ואת הארבע סיגריות שעישנתי תוך
כדי.
אחרי הארוחה הספקתי לשתות עוד כוס קפה , ואז הם קמו והלכו.
לא הרבה אחריהם קמתי והתחלתי ללכת אחריהם, ושוב פעם, כנראה
בתור סימן שבאמת מישהו שם למעלה רוצה שאני אמות, הם הגיעו
למסגד שהיה איפשהו באמצע שום מקום מוחלט, אני אף פעם לא הייתי
מוצא את המקום הזה.
נכנסתי פנימה וחיכיתי שמישהו יעיר לי, לא הייתה לי סיגריה, ולא
שום דבר על הראש, אז נעמדתי וחיכיתי שמישהו יגיד לי שמשהו לא
בסדר.
אבל להפתעתי זה לא קרה, אז ניגשתי ישר לעניין וחיפשתי את ה..
המישהו הזה שאחראי פה על העניינים.
מצאתי מישהו, ניגשתי אליו, זה לא היה הוא.
ראיתי מישהו מעשן בפנים, אז הדלקתי סיגריה והמשכתי לחפש, בסוף
מצאתי.
שאלתי אותו את השאלה, וקיוויתי שבפעם השלישית הוא ייתן לי
תשובה, ואני אוכל להתאבד בשקט, אבל כנראה שלא.
הוא התחיל לדבר איתי על מוחמד, ועל התרבות הערבית העתיקה בתבל,
ועל הנביאים הערביים.
הבעיה הייתה, שזה היה מעניין.
אז הצעתי לו סיגריה, שאותה הוא קיבל בברכה, והדלקתי אחת גם
לעצמי, והמשכתי לשבת שם כמעט שעתיים.
בסוף בירכתי אותו לשלום ולתודה ויצאתי.

עכשיו הייתי נוכח לדעת שיש לי בעיה חדשה.
אין לי רעיונות למי לפנות עכשיו.
אז התיישבתי שוב, החלטתי שאני רעב, אז הלכתי וקניתי כמה
קוראסונים במאפייה.
ובערך בקוראסון האחרון הבנתי.
אם כבר אז כבר.
גם ככה אין הבדל.
באותו היום שלחתי שלושה מכתבים, אחד לרב, אחד לכומר, ואחד לאיש
מהמסגד.
וציינתי תאריך, שהיה יום המוחרת, ושעה, שהיתתה מוקדם בבוקר,
ומשום מה הייתה לי הרגשה ששלושתם יגיעו.

ושעמדתי שם, מול הבור, וראיתי אותם, ידעתי שצדקתי, הם הגיעו.
עמדתי עם הגב אליהם, וחשבתי, אם כבר אז כבר, הדלקתי את
הסיגרייה האחרונה שלי, ושילמתי להם שיתחילו להתפלל כל אחד
לאלוהים שלו.
עמדתי עם הגב אליהם והסתכלתי לשמים הפעם האחרונה.
הם לא הבינו מה קורה.
עמדתי עם הגב אליהם, שלפתי את האקדח, ויריתי כדור אחד בראש.
נפלתי ישר לבור.
שהגעתי למעלה, הבנתי שבאמת אין הבדל, איזה בזבוז זמן, הייתי
יכול להיות פה כבר אתמול.
טוב נו, אם כבר, אז כבר.