כשהייתי בן 5 וחצי גנבו לי את האופניים, אבא שלי קנה לי אותם
מתנה ליום הולדת 5.
האופניים שלי היו הדבר שהכי אהבתי, שנה נידנדתי לאבא שיקנה לי
אותם.
הם היו צבועים בשחור והמושב היה גדול וצהוב ונוח, לא כמו של
האופניים של חברים שלי שהמושב קטן כזה וכואב בתחת.
על הרמה היה מיכל פלסטיק שנראה כמו מיכל דלק וזה נתן לכל
האופניים מראה של אופנוע.
כל יום הייתי נוסע עליהם ומשוויץ בשכונה והחבר'ה היו משתגעים
שאני אתן להם סיבוב.
ואז, יום אחד בבוקר קמתי, ואין אופניים, רק שרשרת שנחתכה עם
קאטר.
כל היום וכל הלילה בכיתי, ואז למחרת בערב אבא בא הביתה עם
אופניים חדשים הרבה הרבה יותר מגניבים. הוא נתן לי את האופניים
ואמר לי "אתה רואה חמוד, הכל לטובה".
מאז זה המוטו שלי בחיים, הכל לטובה.

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא. לא הלכתי להיות לוחם שייטת או
משהו מוגזם כזה. סתם חי"רניק.
אבל הייתי די שמח, כל החברים כבר התגייסו וחוץ מזה, יש לי חברה
בבית וכל פעם שאני אחזור הביתה היא תחכה לי ויהיה בסדר. שבועות
לפני הגיוס הייתי חולם על לחזור הביתה ולמצוא אותה במיטה שלי
או להפתיע אותה בחמשוש.
ערב לפני הגיוס עשיתי מסיבה בבית החברים באו לאחל בהצלחה,
אכלנו, שתינו, רקדנו. היה נהדר.
ב4 בבוקר שעתיים לפני שאני נסעתי לבסיס וחצי שעה אחרי שכולם
הלכו ישבנו רק אני והיא בחדר שלי.
לא ידעתי מאיפה זה הגיע כשהיא אמרה שזהו זה ושהיה נחמד אבל אני
הולך והיא לא מתכוונת לחכות לי שבועות עד שאני אחזור, ובכלל
היא לא עד כדי כך אוהבת ושהיא מקווה שאני אשמור על עצמי ושיהיה
לי יום גיוס קל.
אפילו לא בכיתי, חייכתי אליה חיוך עקום ואמרתי שלא נורא, גם
ככה, הכל לטובה.
אחרי כמה חודשים כבר היתה לי חברה חדשה והיא אפילו חיכתה לי
בבית כשחזרתי מהצבא, לא היה לי ספק, הרי הכל לטובה.

בגיל עשרים ההורים קראו לנו לשיחה, לי ולאחים שלי. הם אמרו לנו
שכבר הרבה זמן הם לא ממש מסתדרים ושאהבה כבר לא אותו דבר ולא
ממש טוב להם ביחד. אז הם מתגרשים. אבא ארז חפצים ומזוודות
ונסע. הוא לא נסע ממש רחוק האמת שלושה רחובות סך הכל. לא הייתי
עצוב אפילו לא קצת מדוכא. הכל לטובה.

לפני שלושה ימים חזרתי מחו"ל. היה טיול מדהים.
פגשתי אנשים וראיתי נופים, טיפסתי על הרים מושלגים, סיירתי
בג'ונגלים סבוכים.
עישנתי גם הרבה סמים. כן, זה חלק מהעיניין לא?
אחרי שנה שלא הייתי חזרתי הביתה לחברים הישנים וגם החדשים
משם.
הכל נשאר אותו דבר אבל נראה אחרת. אותו ריח אבל הטעם קצת
שונה.
נחתתי בבן גוריון בארבע אחרי הצהריים, אמא ואבא והחברים חיכו
בשדה וצהלו כשהגעתי.
הרגיש לא רע לדעת שכולם כל כך שמחים שאתה פה אפילו שאני יודע
שזה רק ליום יומיים.
ישבנו בבית כל הלילה וסיפרתי את כל הסיפורים. וצחקתי מהסיפורים
המצחיקים ובכיתי מהעצובים וכולם הסתכלו עליי קצת מוזר כי הם לא
מבינים כי הם לא היו.
עם הזריחה, נרדמנו וישנתי פעם ראשונה מזה שנה בבית.
בצהריים נסעתי לבקר את אבא בבית שלו.
הדלת היתה פתוחה וזה היה די מוזר שאני חושב על זה אבל לא
הקדשתי לזה תשומת לב.
נכנסתי אל הבית וקראתי לו. כשהוא לא ענה חשבתי שאולי הוא עדיין
ישן, בכל זאת שבת ואתמול היינו ערים כל הלילה. אז הכנתי לי
משהו לאכול וישבתי לאכול מול הטלויזיה.
אחרי שעתיים בערך נכנסתי לחדר שינה להעיר אותו.
כשמצאתי את המכתב מיד התיישבתי והתחלתי לקרוא אותו.
הוא כתב שכבר מזמן הוא עצוב ועייף, שנגמרו לו האנרגיות ושהוא
מצטער.
הוא כתב שהוא רק חיכה שאני אחזור כדי לראות אותי.
המון דברים הוא כתב שם. עליו ועל אמא ועלינו. הצרות והשמחות.
המון רגעים הוא תיאר ובסוף נפרד ואמר שנתראה אולי מתישהו.
הוא תלה את עצמו מהמאוורר שעל התקרה. קשה להאמין שזה יחזיק את
המשקל שלו אבל זה החזיק יופי.
עמדתי ככה, מול אבא שלי שתלוי מהתקרה והסתכלתי עליו. הוא נראה
כל כך רגוע ושליו.
חייכתי אליו נישקתי על מצחו ונפרדתי ממנו, מאבא שלי שגידל אותי
24 שנה. לא הייתי עצוב, אפילו לא קצת מדוכא, נפרדתי ממנו בארבע
מילים "להתראות אבא, הכל לטובה".