שלטים. שלטים, כרזות, הודעות ושאר ירקות מציפים את האוטוסטרדה,
שיש שקוראים לה כביש החוף או הכביש המהיר חיפה-תל אביב.
קודם כל מן הסוג המתבקש: שלטי הכוונה גדולים וירוקים כתובים
בלבן מוקפד, חלקם מעוטר בגרפיטי שחור עם מסר זה או אחר לאומה.
יש בדים מתנפנפים שתלויים מגשרים ומחלפים, ומכריזים בקנאות
ובאותיות קידוש לבנה את הפוליטקלי קורקט הנכון לעכשיו: "לצאת
מיד מהשטחים" או "לא לתוכנית הכלכלית", עד שהרוח מקפלת את המסר
ומגלה את הצהרות האהבה שמתחבאות מתחת לבדים, מרוססות על הבטון:
"מיכל - אוהב לנצח, תומר",  ו - "שירה, תתחתני איתי עופר".
בצידי הדרכים פרסומות מוארות מקדשות מוצרים שכולנו זקוקים להם
באופן נואש כדי להגיע אל האושר הנכסף.
מודעות קטנות יותר, צנועות משהו, כתובות בטוש על פוליגל
צבעוני, מבשרות על אירועים משפחתיים (החתונה של תמר ואלון
בפניה הבאה ימינה) או חברתיים (יום כיף אוגדת פצמ"ר (או עובדי
בזק) עוד 500 מטר).
והקטנות מכולן, כרזות נייר צבעוני שמודבקות לעמודי החשמל
ומייחצנות מופעי בידור מחתרתיים, מסיבות קצף, מסיבות ריקודים,
מסיבות טראנס. אין יותר סתם מסיבות, לכל מסיבה יש נושא, יש
ייחוד, יש מטרה.

מרוב שלטים לא רואים את היער.

אולי בגלל זה ה-שלט תפס את מחשבותיי רק אחרי שראיתי אותו מספר
פעמים.
זה היה שלט סתמי, רק כתובת שחורה על רקע לבן, עם מסר אחיד
ופשוט: "המסיבה - פרטים בקרוב". נזכרתי שראיתי אחד כזה במחלף
פולג, ואולי עוד אחד, ליד תחנת הסעת החיילים בחדרה, ואת זה
הנוכחי פגשתי משתלשל ליד ג'סר א-זרקא.
איזו מסיבה? איפה? מתי? השלט טמן בחובו הבטחה לעתיד, ואני
מצאתי את עצמי מהרהרת בנושא.
התחלתי לטוות בדמיוני סיפור על מסיבת-נושא מקורית במיוחד
כשהרעיון הוא - פרטים בקרוב, ואז שחף התחילה להמות, מתפתלת
בתוך כיסא התינוק שלה שמונח על המושב שלידי, וכל הפרטים
הקרובים והרחוקים נמוגו מליבי, ונשארה רק משימה דחופה אחת -
אוכל, ומהר.

חודשיים וקצת ששחף ואני נמצאות ביחד בסטאטוס הזה של אמא ובת.
קשה לי להגיד שאני ממש מכירה אותה, כלומר, אני מכירה את הטוסיק
הקטן הזה שאני מחליפה לו חיתול לפחות שבע פעמים ביום, אני
מכירה את האגרופים הקטנים שנסגרים סביב אצבעות ידי, אני מכירה
ואוהבת את החיוכים האלה שהיא מפיצה לאוויר כשהיא שבעה ונקיה,
אבל מי היא באמת ומה היא רוצה ממני אני לא בדיוק יודעת.
אנחנו צריכות לעבוד על התקשורת בינינו.
היא מתקשרת איתי בעיקר באמצעות בכי או המיות קטנות כמו יונה,
ואני מנסה לפענח האם היא רעבה, רטובה או סתם זקוקה לקצת
תשומי.
ואילו אני מדברת אליה, שרה לה שירים, מספרת לה סיפורים, והיא
מגיבה באחת משלוש הדרכים הבאות: חיוכי- ענק עם כל הגוף, צרחות
בלתי פוסקות, או שהיא פשוט משתינה עלי.

ידעתי שההמיה השקטה הזאת היא בחזקת השקט שלפני הסערה, ומאחר
ועברו כבר שלוש שעות מאז ששחף אכלה, הגוף שלי הבין שהיא רעבה,
וחלב החל לזלוג מהשדיים המלאות שלי לתוך חזיית ההנקה והמשיך
דרומה לכיוון האיזור שפעם היה המותניים שלי.

עצרתי בשולי הכביש, וחלצתי שד לעוללית הקטנה והמורעבת, שהתנפלה
על האוכל כמו פליטה מהשואה.

הנקה היא פעילות משעממת.
כל מדריכות ההנקה, ומתנדבות לה-ל'צה החסודות לא הצליחו לעזור
לי למצוא את העניין שבהנקה.
השתכנעתי שלתינוקת שלי חשוב לינוק, ולכן התמדתי להניק אותה,
אבל מה לעזאזל אני אמורה לעשות במשך החצי שעה כשאני יושבת
ומניקה?
חדשיים וחצי תהיתי בסוגיה, ולא הצלחתי למצוא מענה הולם.
בבית בדרך כלל צפיתי בטלוויזיה בזמן ההנקה, יד אחת תומכת בשחף,
ויד שניה מזפזפת בשלט.
תקועה בשולי האוטוסטרדה חיפשתי משהו שיאתגר את העיניים בזמן
שהקטנה בולעת בתאווה.
בהתחלה הסתכלתי על הכביש, אבל איבדתי עניין כשמכוניות חלפו על
פני כל כך מהר עד שלא הספקתי להבחין מה הצבע שלהן.
סובבתי את ראשי לכיוון השני. בריכות הדגים נצנצו באור השמש
הגוועת, כמה חסידות היו עסוקות בהתארגנות למנוחת הלילה.
ואז ראיתי אותו שוב, פשוט ולבן, תלוי על פנס הרחוב שלצידי,
העתק מוקטן של הקודמים: "המסיבה - פרטים בקרוב".
אימצתי את עיני באור בין-הערביים, והצלחתי לקרוא עוד שביב של
אינפורמציה שלא ראיתי קודם - מתחת למילה "המסיבה" היה כתוב
באותיות קטנות ובהירות: "ורד שאלתיאל".
השם הפעיל פעמון, שצלצל והדהד בראשי מנגן לי "ו-רד
ש-אל-תי-אל", באלפי הרמוניות מוכרות עם ריח של ים וטעם של תירס
חם, עוטף אותי בהרגשה של דביקות כמו קרטיב נוזל, מרגיש כל כך
ביתי, ומוכר, וקרוב, שכמעט אפשר לגעת בו, כמו שכמעט אפשר לגעת
בעצים בזמן שמסתחררים על הבלרינה בלונה פארק, כל כך קרוב, אבל
מחוץ לתחום ההשגה.
אימצתי את שרירי הזכרון, שולחת אינסוף סינפסות וגששים שיפתרו
את התעלומה.
התחלתי למפות את האנשים המוכרים לי, יוצרת קשרים ומחברת
נוירונים לרשת אקראית - לשווא.

תמיד כשמתאמצים מאוד להיזכר במשהו, הזיכרון בורח כאילו להכעיס,
במין דווקאיות כזאת, עומד על קצה הלשון, מדגדג את סף ההכרה,
מציץ ושום נעלם, משחק במחבואים. ואתה העומד המטומטם, 1-2-3.
ניסיתי להרפות, אבל הצורך הנואש הזה להתכרבל בתוך הצליל המוכר
לא הרפה, מכה בי בגליו הסוערים, מנפח את ראשי, עד שחישב
להתפוצץ.

נואשת, יצאתי מן האוטו ותלשתי את הפתק מן העמוד.
הכיתוב עמד לנגד עיני בהמשך הנסיעה, כשאני מנסה לחבר קווים בין
שמות לפרצופים, כמו בחוברות עבודה של ילדים בכיתה א'.
שחף נרדמה שוב אחרי שעייפה ממשחקים עם המובייל הצבעוני שהיה
תלוי מול עיניה, ואני גמעתי במהירות מופרזת את המרחק הביתה.
בכיכר האחרונה, במקום לפנות ימינה, שברתי חזק שמאלה, ונסעתי
לבית הורי.

פתחתי את הדלת במפתח שלי, כשאני אוחזת בכסא התינוק ביד אחת,
ופרצתי פנימה.
להפתעתי פלטי היה שם, ישב בסלון עם כוס קפה, רגל על רגל, שקוע
באיזו שיחה עם אבא שלי, שישב מכווץ על הספה, מרגיש לא בבית,
יכולתי לנחש מה היה נושא השיחה, אבל זה לא עניין אותי באותו
הרגע.

אמא שלי קפצה מכיוון המטבח, מופתעת. החניתי את שחף, כולל הכסא
בזרועותיה ומזגתי לי כוס מים.
פלטי ניצל את ההזדמנות להתנפל עלי: "שרון! איפה היית?! אנחנו
כולנו מודאגים! נעלמת ככה עם שחף, הנייד שלך סגור..."
התעלמתי.
ההתקפה הלכה ודעכה לנוכח ההתעלמות שלי. כבר מזמן למדתי
שההתקפות המילוליות האלה של פלטי הן הצגה, ולא יכולות לחיות
בלי קהל.
פניתי לאמא שלי: "זוכרת מישהי בשם ורד שאלתיאל? למדה איתי
בחטיבה?".
אמא שלי עיוותה את הפנים, וגלגלה את העיניים לתקרה: "רגע, תני
לי להיזכר ...".
לא היה לי רגע.
השם הזה בעט וצרב לי בקרביים, כאב לי בשפתיים כמו פצע לפני
בקיעתו. הייתי חייבת לדעת.
עליתי במדרגות שתיים שתיים, ממהרת לחדר שהיה שלי לפני נישואי
לפלטי, והתחלתי לנבור במזכרות ילדותי, אלבומי התמונות, וספרי
הזיכרונות שלי שבחרתי להשאיר מאחור.
ספר המחזור המצהיב של חטיבת-הביניים "פולה בן גוריון" הציץ
מתוך הערימה, ואני מיהרתי לשלוף אותו, צנחתי על השטיח,
ודיפדפתי במהירות עד לדפים של כיתה ט'4.
בום. הקווים התחברו. ורד שאלתיאל, ראש מחייך גזור מתמונת שחור
לבן מחובר לגוף מצוייר, יד מצויירת אחוזה ביד מצויירת אחרת,
שמחוברת לראש מלא בכל כך הרבה תלתלים שאי אפשר לראות עיניים.
הראש שלי.
הכל הקליק, מצאת ויגעת תאמין. ואני מצאתי את ורד שאלתיאל,
שהייתה החברה כמעט הכי טובה שלי בחטיבת הביניים. בסוף כיתה ט'
המשפחה שלה עברה לגור ברמת גן, והקשר בינינו נותק פחות או
יותר.
עצמתי עיניים, והתרפקתי בתוך ענן נוסטלגיה מריר-מתוק, ייחלתי
להיות שוב בת חמש עשרה, בלי כל הבלאגנים האלה של זוגיות ושל
הורות, דמעות של דיכאון זלגו מעיני.

פלטי נכנס לחדר, קוטע בחטף את החלומות שלי. שחף מייבבת על כתפו
האחת, תיק התינוקות תלוי על כתפו האחרת, כמו אבא בסרט
הוליוודי.

"מה קורה איתך?" הוא שואל בשקט. אין קהל בחדר. שחף עוד לא
נחשבת.
"סתם". אני מוחה את האף בגב היד. "לא אוהבת ימי הולדת".
הוא שולף משהו מתוך התיק.
אני מצפה לטישיו, או אפילו לממחטה לחה, אבל הוא שם בידי קופסה
קטנה וריבועית, בעלת מגע קטיפה.
"הא?" אני מרימה עיני אליו בתמיהה, והוא מחייך אלי חיוך מנצח.

"מזל טוב" הוא לוחש לי כשהוא מתכופף ומתיישב לידי. "מתנה
משחף".
אני מגלה בקופסה טבעת יהלום. שמונה שנים אנחנו ביחד והוא עוד
לא הפנים שאני לא אוהבת תכשיטים.
אני נאנחת ואומרת תודה בנימוס.
"אז איפה היית?" הוא מתיישב לידי, מניח את שחף בחיקי. עכשיו
אחרי שהתפקיד שלה בהצגה הסתיים היא יכולה לחזור למקומה הטבעי.
"סתם. הסתובבתי. הייתי משועממת".
"דאגתי לך ממוש, חשבתי שנחגוג, בכל זאת עשרים וחמש...".
אני שותקת. הוא מחבק אותי. אנחנו יושבים על השטיח, נשענים על
מיטת הנוער שלי, שני הורים וילדה.  
אני מחכה שהוא יאמר משהו, והוא כנראה מחכה שאני אומר משהו.
ספר המחזור נשאר פתוח, ואני בוהה בתמונה.
מחשבה מבזיקה - אולי זאת לא אותה ה-ורד? ומה זאת המסיבה הזאת?
הסקרנות מכרסמת אותי.

אני מתקשרת לדגנית, שהייתה יושב ראש מועצת התלמידים בחטיבה,
דגנית מתקשרת  לטלי שהייתה הרכלנית של השכבה ויודעת הכל על
כולם, טלי מתקשרת לנועם ששירת עם ורד בצבא, נועם מתקשר לעמית
שהיה החבר של ורד, עמית מתקשר לאברי שהיה המפקד שלו והחליף
אותו בתפקיד החבר של ורד, אברי מתקשר לורד, ואחר כך שוב לעמית.

סדרה טלפונית מתכנסת.
חצי שעה אחר כך אני יודעת את התשובה.
ורד שאלתיאל, החברה הכמעט הכי טובה שלי מהחטיבה עושה מסיבה.
כולנו מוזמנים.