לזכרו של רס"ן שלומי כהן.
נולד ברחובות ב- 1976.
נפל בקלקיליה ב 2002
http://www.shlomicohen.co.il.

אתמול ראיתי את תמונתך.
ישבתי בבית הקפה בעיר, הקפה ברחוב הראשי. אותו קפה שבו ישבנו
כשחזרנו לשבת מהצבא. בקצה המדרכה היו עצים גדולים, באים בימים.
הם בטח ראו הרבה כמוני וכמוך. הרבה ילדים טיפסו עליהם, הרבה
זוגות התנשקו תחתיהם וזקנים רבים נחו בצילם. הפעם הייתה עליהם
התמונה שלך.
תמונה בשחור לבן, מוקפת מסגרת גדולה, וסביבה כיתוב יבש: "במלאת
שנה ..."
ובאמצע תמונה, אתה מחייך במדי ב' מתחת לדגל המדינה.
אף אחד לא פספס את התמונה, או את המודעה. אנחנו עדיין נפגשים
באותו קפה.
ישבתי שם, עם אחותי והבנות, ואתה מולי. עץ, דף לבן והדפס
שחור.
אני והבנות מרכלות, צוחקות ואוהבות.
אתה נשארת בהדפס.

אתה מודפס בשחור ולבן.
אתה רקום על גבי חגורות נשק.
אתה מודבק כסטיקר על גבי מכוניות.
אתה מונצח באתר שנושא את שמך.
שמך מתנוסס בכל מקום בו דרכה רגלך.
דמותך מתנוססת בליבנו.

דמות מפוארת.
ילד יפה.
מלא אמונה.
אחראי.
פטריוט.
ילד שחונך שהמולדת חשובה מכל.
ילד מחונך, עושה בדיוק מה שהוא למד.

ומהילד המחונך השארת לנו את שמך,
שמך שיתנוסס לעד במצבות לעומת שמנו שימחק עם הדורות.

אך למרות האמונה, הפטריוטיות, האחריות הלאומית והזיכרון.
למרות ההליכה אחר העקרונות.
למרות הדאגה לזולת לפני שאתה דואג לעצמך.

אתה לא מעדיף לשבת איתנו בקפה ?
לצחוק ולאהוב ?
ששמך יקרא על ידי אישה אהובה ולא ייכתב על אבן קרה ?