רביעי בערב. שנת אלפיים ושתיים.

ואני עומדת. שורה שלישית, רביעית, מנסה להגביה את עצמי בכמה
סנטימטרים שיהוו יתרון על שאר האנשים. מנסה לקלוט אצלה זיק של
חיוך, משהו יוצא דופן שאולי רק אני ארגיש. איזה סיבוב של הראש,
תנועה בידיים, אפילו אם היא תעשן מוזר אני אגש אליה. משהו
שיגיד לי שאני מזהה נכון.
והיא עומדת שם, השיער הקצוץ קצוץ הזה בוער לי בעיניים, וכל מה
שאני מצליחה לראות זה מכנסיים כתומים וגופיה שחורה. והיא
גבוהה, ובכיס יש לה סיגריות.
היא רוקדת מכל הלב, מכל הנשמה. לא מתנועעת ע"פ המוזיקה, לא שמה
לב לאנשים שמסביב. יש לה עגיל בגבה, הצלחתי לראות. די צבעוני
כזה. לא משהו מיוחד, עגיל שהרבה בנות הולכות איתו. אצלה זה
נראה מושלם. כאילו אלוהים החליט שיש מקום מיוחד לשים בו עגיל,
ושם הוא הניח אותו. במקום העילאי בשביל עגילים בגבות.
היא מחזיקה איזו כוס משקה ביד. בטח לא משהו אלכוהולי, אני
חושבת. בטח סיידר או מיץ תפוזים. מקסימום בירה. לא יכול להיות
שהיא אוהבת אלכוהול.
היא אוהבת אוכל מהמזרח- סיני, תאילנדי, יפני. מה שבא. מעשנת רק
סוג אחד של סיגריות כי גם ככה זה לא ממש טעים לה, אז לפחות לזה
היא רגילה, ומדי פעם אם מישהו מציע היא מעשנת גם ג'וינט או
שניים. לא יותר מדי, כי זה עושה לה קצת רע בנשמה.
יש לה דירה קטנה במושב בצפון, די קרוב לפה אפילו. בחוץ גרים
שני חתולים- זכר ונקבה, אפור ומנומרת בשלושה צבעים. אם היא
נזכרת היא מוציאה להם קערת חלב, ואם לא, גם ככה הממטרה מטפטפת
אז הם שותים ממנה.
היא בקשר ממש טוב עם ההורים שלה. הם גרים קצת רחוק אמנם,
במרכז, אבל היא מבקרת אותם אחת לחודש לפחות, ואם יוצא לה להיות
במרכז יותר- אז יותר. מספרת לאבא שלה הכל. ממש שיחות נפש כאלה,
שיושבים ושופכים את הלב. עם אמא היא בקשר טיפה פחות טוב, אבל
הכל בבית שלהם מתנהל על מי מנוחות. יש לה אח אחד בצבא, הוא
קרבי בגבעתי, וקוראים לו יובל.
קורה שהיא יושבת על הנדנדה האדומה שיש לה בגינה וקוראת ספר,
ופתאום נרדמת בשמש בשלוות נפש כזו, כי אין לה דאגות בחיים. אני
יודעת שבעוד שנה וחצי בערך  תיוולד לנו תום. והיא תגדל אותה
איתי.

אז לגשת אליה?