נגן צ'לו עייף מחזרות של עונת הקונצרטים החליט לבלות את פגרת
הקיץ אצל מכר ותיק, אשר ברשותו אחוזה גדולה ונאה. כאשר הגיע
לשם, לאחר נסיעה ארוכה של כמה ימים, הזמין בעל האחוזה את ידידו
- הגולה מזה י"ח שנים ממקום הולדתו - להתבונן בשני אושפיזיו
החדשים; שני סוסים תמירים וטהורי גזע; האחד רעמתו בוהקת
כשביבי-פחם לוהטים ועיניו חדות כמבטו של הנץ, והשני כולו אומר
לובן ולו רעמה חגיגית, ועיניו נוגות כמבטה של האיילה. עם עלות
השחר היה בעל האחוזה מוביל אותם לדהירה קלה בשדה הפתוח. דהרתו
של האחד היתה נוקבת את המרחב כחץ; דורך היה את שרירי גופו
ומצמצם עיניו ואחר מזנק כשד משחת, ותוך כדי דהרתו היה דורס
ומוחה כל חי ודומם הנקלע אל מסלולו.
דהרתו של האחר היתה שונה; קודם היה משהה את עיניו ארוכות,
מתבונן במרחב, ואחר יוצא בדהירה. אך לפעמים היה עוצר ומטלטל
רעמתו לכאן ולכאן כאות סרוב, עוקף בפרסות זהירות פרח נאה, אילן
נאה, וממתין לנמלה שתחצה את שבילו, ואחר ממשיך במסלולו הקבוע.
אך בנטות החמה, שמש השתקפה בגופו הממורק של השחור והולידה בו
כתמים לבנים וכן הולידה כתמים כהים בצחור-גופו של הלבן, תופעה
אשר עוררה בלב השניים איזו אי-נוחות, בלתי-ניתנת, לנו
כבני-אדם, להבנה חד-משמעית ואפילו מיסתורית במידת-מה:
רצוני לומר, שדבר-מה התרחש בתודעתם. שני הסוסים נודעו לשוני
שביניהם סוס דרך זולתו.
מכיון שסוסים אינם יכולים לשנות את צבעם, כדרך בני-האדם,
היתה אי-הנוחות למצוקה והפכה אט-אט לטינה גלויה. בכל פעם שהסוס
הלבן היה תולה את עיניו באיזו נקודה רחוקה באופק, בא זה
השד-משחת וחתך את מסלולו, והוא היה מטלטל לעומתו את לובן רעמתו
השופעת לכאן ולכאן, וקובל בצניפה גדולה.

אין סוף לסיפור הזה, אך יש בידי רמזים לכך שטבעם השונה זה מזה
נעוץ עוד בגילגוליהם הקודמים:
את קורות גילגוליו של הסוס השחור שמעתי לראשונה מפי אשה זקנה
משבט הלאהו, שבצ'יאנג דאו. היא דיברה אלי בלשון ה "לאהו
השחורה" - לאהו נה, כשזרועותיה הארוכות מגיחות מתוך גלימה
שחורה, מעוטרת תכי-זיגזג אדומים וקישוטי כסף. ואצבעותיה הדקות,
הצהובות, מוללות בשלל פרחי-פרג שצבעם אדום-שחור לוהט.
היא סיפרה לי בלחש את המעשה בעוף הפרס שהיה לפנים יהיר, וכיצד
בא על עונשו ונושל מנוצותיו. כעבור שנים גיליתי אותו בשערי
השאול ולו שלושה ראשים וזנב דראקון:
הוא נהג לתת לכל הנשמות להיכנס, אך לצאת משם - לא! שלושת ראשיו
התגלגלו אחר-כך במורד ההר המסולע והפכו ל"בעל-זבוב", "משחית"
ו"אשמדאי". וקרוב לוודאי כי עד עצם היום הזה הם מגיחים מתוך
הערפל או מאחורי התנור, בדמותו של הרוזן דראקולה או של
סכולסטיקן מהלך.
קורות גילגוליו של הסוס הלבן מפותלות וסבוכות עוד יותר
ועל-כן לא אוכל להביאן במלואן. תחילתן אולי בהולדת עוף החול,
ה"פניקס", שנתגלגל אחר-כך בסוס לבן ומכונף ולו זנב הטווס,
ועליו רכב שליח אללה, עליו הברכה והשלום, ועוד לפני-כן הפך
ליד-ימינם של "אבירי השולחן העגול" אשר שרתו נאמנה את "קינג
ארתור" מלכם - כמו איוון הגיבור שגאל את הארי מנכישתו של הנחש
וממלתעותיו של הנמר, וכך הפך הארי לשומר-ראשו הנאמן.
המטפסים בהרי ההימלאיה יודעים לספר, כי בעת סופות-שלג כבדות,
כשכלבי האסקי מתכרבלים תחת מוך הפתיתים ועיני בן-אנוש, התרות
תמיד אחר גבהים הולכות ונעצמות, רוח אוורירית לבנה נראית מרחפת
לפניהם, בדמות סוסה ולה פני ילדה צוחקים והיא מובילה אותם אל
מקום בטוח, ואצבעותיה השקופות נוסכות מרגוע על עפעפיהם.

בימים אלה אומרים: "בוקר טוב" לרבבות סוסים בוהקים משחור
הדוהרים לדרכם עד אבדון. אך סוסים לבנים, לעומת זאת, נדירים הם
עד מאוד - ואולם אם תאזינו שם, במרחב, הלאה, בקצות דרכים
ארוכות ומפותלות, להנף רעמה המיטלטלת לכאן ולכאן כאות סרוב,
לנגינה נוגה של צ'לו ישן, דעו כי אי-שם, בנטות החמה, מתעכב לו,
אי, סוס לבן. עוקף פרח נאה, אילן נאה, וממתין לנמלה שתחצה את
שבילו.



(ת"א, 95 )