הרב סיים להספיד את ר' אריה מושוויץ' והמלווים התפלאו שהיה לו
גם שם משפחה, כי כולם הכירו אותו בשם ר' לייבל'ה, החנווני
מרחוב 60 בברוקלין. הם הניחו את זרי הפרחים על הקבר הרענן
והחלו להתפזר.

אני התעכבתי במקום עוד כמה דקות. בכל זאת, ר' לייבל'ה ואני
הכרנו הרבה שנים אחורה. הגענו לניו-יורק בערך באותו הזמן,
בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אני מקייב והוא מאודסה. היינו
ילדים ומשפחותינו התגוררו בשכנות. כמעט מיד הפכנו לידידים
בנפש. שני ילדי מהגרים נגד שאר העולם. שנינו עברנו דברים בחיים
עד שהגענו לזקנה, אבל  החברות הזו, שידעה אמנם עליות ומורדות,
הייתה חזקה יותר והשנים לא יכלו לה. כשבגרנו, הלכתי לעבוד
במשרד הדואר המקומי והוא הצטרף למכולת המשפחתית, ששנים אחר כך
ירש אותה. לייבל'ה תמיד היה כחוש ונמוך, אבל עם השנים גם רעמת
שערו התדלדלה וגוו שח. רק זקנקנו המטופח, שהלבין בטרם עת, נותר
ללא שינוי, עד יום מותו.
הוא היה דתי אך מעולם לא הוסמך לרבנות. כולם הקדימו לשמו את
התואר רבי על שום פועלו בבית הכנסת השכונתי, שם שימש כגבאי
נצחי. הוא לא היה בריא ויותר מכל הציק לו כיב הקיבה ממנו סבל
ואשר הלך והחמיר במרוצת השנים, אבל הוא נטל תרופות לרוב והשתדל
שמחלתו לא  תפריע לעבודתו במכולת ולפעילותו בבית הכנסת.
לייבל'ה לא יצא אף פעם את ברוקלין, כלומר עד שנסע לביקור
השורשים. את רעייתו, שיינדל, הכיר במועדון הקהילה המקומי.
נולדו להם שני בנים שבגרו ומימשו את חלום הוריהם. האחד הפך
לרופא והשני לעורך-דין ידוע. שניהם הגיעו ללוויה, חנוטים
בחליפות האלפיים דולר שלהם, והכיפות השחורות על ראשיהם נראו לא
שייכות. עכשיו  נותרנו כאן רק שלושתנו.

"שימעו נא ילדים",סחתי להם בעמדנו ליד הקבר, "כולם הכירו את
ר' לייבל'ה שמכר להם דברי מכולת, אבל אני הכרתי גם ר' לייבל'ה
אחר, זה שהציל את שלום העולם החופשי. הוא השביע אותי שלא לספר
את המעשה לאיש וכל ימי חייו כיבדתי את שבועתי. עכשיו, אני
משוחרר ממנה. חשוב, ילדים, שתדעו את כל האמת על אביכם. אתם
יכולים להיות גאים בו. אתם חייבים לו  יותר ממה שאתם יודעים.
תעברו אצלי יותר מאוחר היום, לפני שאתם עוזבים את העיר.י ש לי
משהו חשוב לספר לכם וגם לתת לכם דבר מה ששייך לאביכם, מי ייתן
ונשמתו תנוח בשלום."

לפנות ערב הם הגיעו אלי, לדירתי שבפינת הרחובות 29 ו-60. הדירה
קטנה, רק שני חדרים, אבל אני לא צריך יותר, לא מאז שהילדים
עזבו וינטה שלי הלכה לעולמה.
הגשתי תה ועוגיות והם התרווחו על הספה. התעניינתי בשלומם, הרי
הכרתי אותם כילדים וכשגדלו שמעתי מלייבל'ה הגאה על הצלחותיהם
והישגיהם.

"זה קרה לפני יותר משלושים שנה", פתחתי וספרתי להם, "אביכם היה
חסכן, אתם יודעים, לא חלילה קמצן. הוא הסתפק במועט ואת הרווחים
הצנועים מהמכולת חסך פרוטה לפרוטה בתכנית החסכון  שפתח בבנק,
אצל מנדל הפקיד. הוא ייעד את הכסף לממן לכם את הלימודים וגם
משהו ליום סגריר. לכן היה קשה מאד לאמכם, זכר צדקת לברכה,
לשכנע אותו לנסוע לטיול שורשים שארגנה הקהילה לאודסה, אבל בסוף
היא הצליחה, בעיקר בגלל המחיר המיוחד שהקהילה קיבלה.
זה היה בשנות השבעים", המשכתי וסיפרתי להם, "תקופת המלחמה הקרה
ואתם יודעים איך הרוסים היו אז עם הקהילה היהודית. הטרדות,
מעצרים מיררו להם את החיים. מיד לאחר שירדו מהמטוס היו חברי
הקבוצה במעקב צמוד של סוכני ק.ג.ב. שלא זזו מהם כל עשרת ימי
הטיול. ביום האחרון הם ביקרו בבית כנסת מקומי. הם התרגשו לראות
שם את היהודים ממשיכים בעקשנות לשמור על המסורת, ובמיוחד ר'
לייבל'ה התרגש, כי הוא הרי היה בעצמו גבאי. ואז, כשעמדו באמצע
תפילת שמונה עשרה, ככה סיפר לי אביכם, הוא הרגיש מרפק הננעץ
בצלעותיו. הוא הסתכל לשמאלו וראה  מישהו,בגיל העמידה, שהחזיק
את סדור התפילה הפוך. בעודו תוהה לפשר ההפרעה, דחף לעברו  הזר
ספר תנ"ך ואמר לו בלחש: 'קח את הספר. הוא נמצא במשפחתי כמה
דורות. אתה תדע להכיר בערכו וגם תדע מה לעשות בו. מזכרת מהטיול
לאודסה'.
ר' לייבל'ה לא הספיק לענות והזר הניח את הסדור  ונעלם.
כאשר הסתיימה התפילה עזבו  משתתפי הטיול את בית הכנסת ויצאו
לנמל התעופה. בדרך, דפדף ר' לייבל'ה בספר התנ"ך לאיטו. כדרכו,
הרטיב את אצבעו בלשונו והפך דף, הרטיב את האצבע והפך עוד דף.
הספר היה ישן מאד, עותק של מהדורה מהדפסה מקומית אבל למרות
גילו, נראה היה כי נשמר  בקפידה ואהבה רבה. בביקורת הגבולות
גילה המוכס את הספר ורצה להחרימו, אבל ר' לייבל'ה התעקש, אמר
שהביא את הספר מהבית ואם הוא לא יחזור עמו, יקים שערורייה רבתי
בשובו. באותם ימים התקיימה פגישת פסגה לפרוק הנשק הגרעיני
בינינו לבין הסובייטים והם לא חיפשו סקנדלים, אז ויתרו לו והוא
חזר הביתה עם ספר התנ"ך."

הפסקתי את הסיפור וקמתי להכין עוד תה. "למה אתם לא אוכלים,
ילדים", שאלתי אותם, "אלה עוגיות מהדליקטסים של יונגרמן. כל כך
אהבתם אותם כשהייתם קטנים, שאפילו תפסו אתכם פעם כשגנבתם לו
כמה".
כשהיה התה מוכן, הגשתי אותו אל השולחן והמשכתי:
"יום אחרי שחזר מהטיול ישבנו, אביכם ואני, בבית הכנסת. זה היה
אחרי התפילה והיינו לבד. פתאום נכנסו כמה בחורים צעירים
וחסונים בחליפות. היו להם אוזניות קטנות שהיו תקועות בתוך
האוזן והם חיפשו את מיסטר מושוויץ. זה אני, אמר להם אביכם,
ותודה  שהגעתם כל כך מהר. הוא הוציא מכוננית הספרים את ספר
התנ"ך שהביא מאודסה ונתן להם אותו, אבל לא לפני שהם הראו לו
תעודות,שהם  באמת סוכנים של האפ.בי.איי.
מה שאתם מחפשים ,הוא אמר להם, נמצא מספר שמואל א' והלאה. הם
הציצו בספר, מאד התרגשו, לקחו את לייבל'ה ונסעו.

הרבה  שנים סרב אבא שלכם לספר לי מה קרה באותו ערב, למרות
ששאלתי. אבל פעם, אחרי שהיה מאושפז בגלל התקף חזק של האולקוס,
הוא השביע אותי לא לספר לאיש,כל עוד הוא חי, נתן לי את תעודת
הוקרה שקיבל מהאפ.בי.איי על תרומתו הגדולה לביטחון הלאומי
וביקש שאשמור עליה בשבילו. הוא פחד שאמכם תמצא אותה ותכעס
עליו, בגלל הסיכון שלקח והיה יכול להשאיר אותה אלמנה. ובכן,
הוא סיפר לי, הסוכנים לקחו אותו למטה שלהם. בדרך הם סיפרו לו
שהסי.אי.איי יצר קשר בברית המועצות עם מדען מקומי, שעמד לספק
להם את ההוכחות שהרוסים מפתחים נשק חדש, תותח לייזר גדול,
שאפשר יהיה לירות בו קרני מוות לכל מקום על פני כדור הארץ.
אנחנו רצינו להכניס את התותח הזה להסכם פרוק הנשק, אך הרוסים
הכחישו את קיומו ואנחנו היינו צריכים הוכחות. המדען הרוסי לא
הצליח לספק את ההוכחות לאיש הקשר שלו, כי הסוכן האמריקאי היה
במעקב צמוד של הק.ג.ב. אלא, שאז הוא שמע על משלחת של יהודים
שמגיעה לטיול באודסה. הוא, שהיה גוי גמור, כתב את ההוכחות
והנוסחאות בדיו סתרים בלתי-נראית על השוליים של העמודים בספר
תנ"ך וניצל את הביקור לתת את הספר לאחד מהמשתתפים בו, במקרה זה
היה אביכם, כדי שיעביר את ההוכחות לארה"ב. אביכם, שידע כי הספר
חשוב, התעקש במכס והצליח להוציא אותו משם ולמסור אותו לבחורים
שלנו. מול ההוכחות האלה, לרוסים לא הייתה ברירה והם הסכימו
להכניס את התותח להסכמי פרוק הנשק. לאות הוקרה, האפ.בי.איי
נתנו לו תעודת הערכה ושאלו מה הם יכולים לעשות בשבילו. אז ר'
לייבל'ה ביקש שיחזירו לו את הוצאות הטיול לאודסה וגם, אם אפשר,
שיממנו את הלימודים שלכם. הם הסכימו גם לזה וכך יכול היה אביכם
לשמור את תכנית החסכון שלו ועכשיו היא שלכם. בעניין הזה תיגשו
למנדל מהבנק.
הוצאתי את תעודת ההוקרה מהארון ונתתי אותה להם. זה הסיפור,
אמרתי, ועכשיו אתם  יודעים מה עשה אביכם למען בטחון העולם.
אה, איך הוא ידע שהספר חשוב, אתם שואלים? גם אני שאלתי. ובכן,
באותה תקופה מצב האולקוס שלו כבר היה ממש קשה, למרות כל
התרופות שלקח. ואז, בדרך לשדה התעופה, כשהוא דפדף בספר באצבע
שהרטיב על הלשון, אז הרוק שלו, שהיה מאד חומצי, בא במגע עם
שולי העמודים וחשף את כתב הסתרים. הוא לא הבין, כמובן, את
הנוסחאות, אבל כן הבין שזה חשוב וצריך להגיע לאנשים שלנו. קמתי
ממקומי וליוויתי את שני הבנים לדלת.
"אתם בטוחים שאתם לא רוצים מהעוגיות לדרך?", שאלתי אותם, "זה,
בכל זאת, מהדליקטסים של יונגרמן".