ניצנים אחרונים של קרני האור.
זוג מטייל אל תוך השחור.
החמימות נסוגה והופכת לכפור.
הרוח חודרת, גורמת לקור.
היום מתרחק בצעד חריש.
והליל דוהר כמכונית על הכביש.
עוטף כל בניין, אוחז באדם.
כעלוקה הנצמדת ומוצצת הדם.
נורות נדלקות לגרש את החושך.
אך מייד מתגייס לעזרה - האובך.
האור נגוז לאט בערפל,
ועדיין אני על היום מתאבל.
מחכה למחר, חולם על הבוקר.
אז יעלם העצב וישוב האושר.