הם יושבים חבוקים על ספסל מיותם.
הם יושבים, אוהבים, אל מול צבע הים.
עכשיו הוא שחור, היה אז כחול.
פעם, כשהיו רצים יחדיו על החול.
השמש כבר שקעה אל תוך מצולות.
מרחוק נראה עוד נצנוץ מדורות.
"את זוכרת", הוא אמר ועל מצחה נשק.
"איך כל עלם בשכונה, בך רק חשק".
"ואיך בלילות, מסביב למדורה ופינג'אן...".
"כן", היא עונה, "אך כל זה היה מזמן".
הזכרונות חוזרים, צפים ועולים.
ועכשיו הם זוג זקנים וחולים.
כך ימשיכו לשבת, יביטו בים.
זוג מבוגר על ספסל מיותם.