חותכת.
כבר לא בקווים לרוחב.
עכשיו זה לאורך.

חותכת.
כבר לא סתם,
אלא הפעם עד הסוף,
המר..
המתוק.

חותכת,
מקבלת סחרחורת,
מתוקה,
אמיתית,
ממכרת.

חותכת,
וזה שורף,
צורב,
אבל מספק..
ומרגיע.

חותכת,
ועושה תחרות מטופשת
עם עצמי,

 באיזו יד
    ירד יותר,
             
             דם.


ביד ימין.
דם יורד יותר,
שורף יותר,
צורב יותר,
כואב יותר,
משחרר יותר.


חותכת,
וטועמת -
דם מתוק,
מלוח.

חשבתי שזה נגמר,
חשבתי שזה עבר..
אבל שוב -
זה חזר.


אני חותכת ולא מפסיקה,
חותכת תוך כדי כתיבה.
חותכת כי כבר אין בי כבר אהבה
וגם לא שמחה.


קו על כל שנה,
קו על כל חודש,
קו על כל יום,
קו על כל שעה,
קו על כל שנייה.

חותכת,
מסתחררת,
כואבת,
משתחררת.

וכבר לא...
אוהבת.

אבל מאוד מצטערת.



חותכת.
כבר לא בקווים לרוחב.
עכשיו זה לאורך.






אני אוהבת אותך יפה שלי, יותר משאי פעם תדע,
אני בגדתי בך יפה שלי, יותר משאי פעם תדע,
כל קו גם על כל בגידה.
אני מצטערת יפה שלי, יותר משאי פעם תדע.
ואתה הקוקי שלי ואף אחד לא ייקח את זה ממך.

אבל אני?
אני -
כבר לא שלך.
אני -
כבר לא איתך.
אני -
הלכתי..

ואולי... גם לא אחזור ל.. אן?



לכאן..