כולם משחקים את המשחק.
זה הולך בתורות.
די ברור שאסור לך לשחק ,אם זה שלפניך, הפרטנר שלך, לא הטיל את
הקוביה והלך את מספר הצעדים שלו.
כמעט כולם משחקים את זה.
את המשחק.
הרי ברור שמשהו הולך להפסיד.
תוך כדי זה אמור להיות די כיף, משימות, מתח.
כל מיני כאלו.

ואם אני לא אוהבת לשחק?
ואם אני מבקשת ממך שתפסיק?
שתזרוק את הלוח לפח.
שלא נלך כל אחד לחוד אלא ביחד?
שאם כבר מטילים את הקוביה אז שתחזיק לי את היד ונצעד יחד.
על הלוח, על הדרך.
לא באמת משנה לי על מה.
אפילו באויר.
כי לשם, רק אתה יכול לקחת אותי.
להמריא יחד, כמו באיזו פנטזיה מטורפת,
לא להרגיש כלום.
שנינו.
מולם.
מול לוחות שלמים, מונופולים של אדירי כוח,
שלא באמת נהנים.
הם משחקים, נכון, אבל הם גם יפסידו.

זה מוזר, כי למרות שלא שיחקתי,
אני איתם.
בסוף המערכה המזורגגת שלהם.
אז אפשר כבר לארוז, לקפל ולהניח במקום שברור לשנינו,וכנראה שגם
להם, שלא נגע בו יותר לעולם.
אחרי שמפסידים פעם,
זה כבר לא.
לא כיף.


ובכלל...


אם שנינו רוצים לנצח, וזהו טבעו של אדם, אז אין משחק עם חוקים
כאלו.
אין חוקים לדברים האלה.
אין חוקים.
לי פחות.

ולך?