זה התחיל כמו עוד שיחה שיגרתית, נכנסתי לדירה ומצאתי שם את
חברה שלי שקועה בעצמה ובוהה בתיקרה בעצב, הכרתי את המבט הזה
ומיד ידעתי שמשהו קרה. הנחתי את התיק בצד גנבתי לי חטיף מהמטבח
כתחליף לארוחת צהריים והתיישבתי לידה. הסתכלתי לה בעיניים ולא
עברה שניה עד שמצאתי את עצמי שוב יושבת ומקשיבה לה, אני אוהבת
להקשיב ובייחוד לה. היא תמיד יודעת להפוך כל פרט מחייה לסיפור
מהסרטים (אולי היא ראתה יותר מידי סרטים), עד שפעמים שיחה איתה
מהווה תחליף לטלוויזיה שאין לנו. אבל איכשהו אני ממשיכה
להתייחס ברצינות לכל בעיה שלה, נכנסת לעומק דבריה, מנסה לחוש
את הכאב שלה. עברה שעה ואנחנו עדיין יושבות ומדברות, ואני
מקשיבה.
אני יודעת שלפעמים טוב פשוט לספר, לשתף לשפוך הכל בלי לשמוע
עצות, הערות ודרכי טיפול ומניעה.אז שתקתי והקשבתי.אבל באותה
שיחה התקשתי להחזיק את עצמי, רציתי כל -כך להגיב ויותר מזה,
רציתי פשוט גם לדבר, לשתף ,שתקשיב לי...ובכל פעם שניסיתי
להשחיל מילה היא התפרצה ואמרה דבר מה, עד שלא יכלתי יותר
ואמרתי: "את חושבת שלי אין בעיות"? היא הסתכלה בי בתמיהה כאילו
בודקת אם אני רצינית או צוחקת ולפתע פרצה בצחוק ואמרה: "שלך
יהיו בעיות, את פשוט מושלמת, איזה בעיות יכולות להיות לך"?!
לפתע כל השיטחיות מהטלוויזיה צצה ועלתה כשהסתכלתי בעיניה.
מישהי אחרת אולי היתה מקבלת את הדברים כפשוטם  ואפילו כמחמאה,
אבל אני נמלאתי סלידה אבל לא כעסתי. ושאלתי אותה בשקט אם דברים
כמו מראה או רכוש או שניהם גם יחד הופכים אדם למושלם, ובלי
להניד עףעף היא הנהנה בראשה להסכמה. דווקא החזקתי ממנה כבחורה
חכמה עד שפתאום היא זרקה את המשפט הזה, זה נכון שהיא בוטה, או
אם אשתמש במילה עדינה יותר "כנה", בכל אופן היא לא דופקת חשבון
ואומרת הכל בפנים, לפעמים נח יותר לחיות עם בן- אדם כזה שאומר
הכל בפנים ולפעמים לא.

אבל הפעם זה כאב אולי יותר מכל הערה שלה, כי זו לא היתה הערה
סובייקטיבית שלה, אלא מעין בת קול של אנשים רבים כל-כך. למה
אנשים לא מבינים שחיוך ,עיניים ושמלה לא הופכים אדם למאושר,
למה אנשים לא מבינים שגם ילדה יפה יכולה להיות עצובה, למה הם
לא מנסים להקשיב, שקועים רק בעצמם בכיעור שלהם. לפעמים כיעור
פנימי קשה יותר מכיעור חיצוני, אבל הם לא מבינים מבחינתם יש רק
רובד אחד בחיים, הרובד החיצוני, הוא זה שמשפיע על כל דרכי
החיים. וכך לאורך כל חייה האנשים האלו יתחברו אליה, יהנו להיות
איתה, אבל יקנאו , ישנאו ולעולם לא יקשיבו, לא יתנו בכלל
לגיטמציה לרגשות שליליים שיהיו לה. הסתכלתי לה בעיניים  תוהה
אם יש בשביל מה להתאמץ ולנסות להסביר, לספר לה אולי על חיי, על
הקשיים, הסבל, הצרות או שאין טעם ותמשיך היא להיות שקועה
בעצמה, היא הסתכלה עליי כאילו קלטה את חוסר האונים שלי, ועברה
מין מעבר חד כזה לעמדת הקשבה. התבלבלתי כל-כך מהמצב שלא ידעתי
איך להתחיל היה לי כל-כך קשה לשוב ולפתוח את חיי בפני אדם אחר.
היה לי כל- כך הרבה דברים לומר, מן תחושה של רווחה מילאה אותי
והתרגשות לקראת ...ואז כשכבר כמעט והייתי מוכנה לספר, היא
הזדקפה מולי ובמבט מתנצח אמרה: "את רואה, אין לך על מה
להתלונן" ושתקתי.