"דמיטרי, המצאתי משהו אדיר. אתה חייב לראות את זה"- אמר לי
אלכס, חברי הטוב.
אלכס, היה מעין "מדען קטן". הוא היה ממש תופעה. בזמן הפנוי שלו
הוא היה יושב בחדרו וממציא מכונות חדשות, אמצעי עזר שונים.
אנשים שהכירו אותו, החשיבו אותו תמיד למוזר. אני מסכים איתם,
אבל עם זאת, הוא גם חבר מאוד טוב, ואני נהנה להיות בחברותו,
למרות ה"שיגעון הקטן" הזה שלו.
"מה המצאת הפעם?"- שאלתי אותו עם חיוך מסוקרן.
"תראה", הוא הצביע לעבר שני מושבים, המחוברים יחדיו, והם בצורת
כוכבים. אני חייב לציין שזה נראה מרשים, מאוד גדול, מאוד
מושך.
"מה זה???" שאלתי אותו.
"זוכר, שפעם התווכחנו אם אפשר לעבוד ממדים, זמנים, אתה אמרת
שלא ואני אמרתי שכן?". הנהנתי לאות הסכמה. בטח שזכרתי.
"ובכן, החלטתי שאני חייב להוכיח לך! זה משהו, שאני מפתח, נשאר
לי עוד דבר קטן להוסיף לו, ואז, אפשר יהיה לבדוק אותם <<את
המושבים>>. אם הם יפעלו לפי מה שאני מצפה, אני אוכל להוכיח
לך"
אני חייב לציין שזה מאוד סיקרן אותי.
ישבתי כמה דקות, התבוננתי בו מוסיף, מתקן, משנה כמה דברים.
ואז שמעתי אותו אומר: "זהו זה מוכן!"
"ננסה את זה?" הוא שאל
"קדימה".

התיישבנו על המושבים. אלכס לחץ על הכפתור, ואז החל להיות רעש.
רעש כל כך חזק שחשבתי שאני לא אעמוד בזה. ישבנו מצפים, לראות
שינוי כלשהו, אבל שום דבר לא קרה.
"ובכן, אתה רואה שצדקתי???" אמרתי לו.
"מוזר! חשבתי שזה יעבוד. לא נראה לי שיש איזושהי טעות בחישובים
שלי, או בעשייה המכאנית של המושבים.
ולא ייתכן שאי אפשר לעבוד ממד זמן... אני בטוח שאפשר, אני
בטוח..." הוא אמר לי, עם מבט ספק המום ששום דבר לא קורה, ספק
מבולבל.
" אבל אתה רואה, ששום דבר לא קרה!".

הרעש הופסק, חיכינו עוד כמה דקות בישיבה, ואז קמנו. הבטנו
סביבנו, ושום דבר לא השתנה, הכל היה כרגיל.
אלכס היה מאוכזב.
"אז ניצחתי, אה?"- שאלתי את אלכס. זה באמת שלא היה בכוונה רעה,
שפוט שמחתי שצדקתי.
ואז, שמענו קול, קול נשי חזק שאומר: "מה אתם עושים כאן??? אתם
לא אמורים להיות כאן!".
הבטנו סביבנו, לא הבנו מי זו שמדברת איתנו. זה היה קול לא
מוכר. למרות שהבטנו סביבנו, לא ראינו אף אחת.
ואז היא הופיעה, היא נראתה ספק אנושית, ספק רובוטית. היא הייתה
מרהיבה ביופיה.
אלכס היה הראשון שהתאושש מהתדהמה, לראות מישהי שנראית כחצי בת
אדם, חצי רובוטית, מדהימה כזו, שנמצאת בחדרו שלו, בחדרו שלו!!
"מה?? למה אנחנו לא אמורים להיות פה? אנחנו אצלי בבית, אצלי
בחדר, מה פסול בכך???"
היא הביטה עליו, אחר כך עלי, ושוב חזרה להביט עליו. היא נראתה
לי מבולבלת. ואז אמרה:
"אה.. אז אתם לא יודעים, מממ...טוב, אני אתן לכם להבין לבד"
היא אמרה.
חשבתי לעצמי: "לא יודעים מה?? להבין מה??" אבל פחדתי לשאול.
היא עוררה בי מעין צמרמורת. כבר לא הייתי בטוח שאנחנו בכלל
בחדר של אלכס, למרות שהוא נראה בדיוק כמו החדר שלו.
לפני שהיא הלכה היא אמרה שהשהיה שלנו פה היא זמנית בלבד! אמרה,
שקוראים לה "שועו", ואם נזדקק למשהו, פשוט נקרא בשמה, והיא
תבוא.
ואז היא נעלמה באופן מפתיע כפי שהופיעה.

"שועו?? איזה מן שם מוזר זה! ומה היא עושה פה? בחדר שלי? זה
הרי החדר שלי, לא??" שאל אותי אלכס בבילבול ופחד רב.
"אולי, בכל זאת צדקת, ואפשר לעבור ממדים בזמן, אולי עברנו
לעתיד? הרי היא נראית מהעתיד..." אמרתי לו, לא מאמין שאני אומר
את זה. אף פעם לא האמנתי ב"לעבור בזמן", זה תמיד נראה לי
בולשיט של הסרטים, הספרים, הדמיון!
החלטנו לרדת למטה, אל שאר חדרי הבית, אולי אפילו ללכת לרחוב,
לראות אם האנשים הם אותם האנשים.
ירדנו לסלון, ראינו שם את אמו ואחותו של אלכס. הן נראו בדיוק
באותן המידות כפי שהיו תמיד, אבל צבען היה שונה. גם הצבע של
עורן, וגם צבע בגדיהן. הוא  היה הרבה יותר כהה.
הבטנו על החדר:  כל הרהיטים, הקירות, החפצים בחדר, הכל היה
הרבה יותר כהה מהרגיל. אפילו הצבע של המראה היה שונה, היא לא
הייתה בצבע משתקף כמו שהיא הייתה תמיד.
החלטנו לצאת החוצה. בדרך החוצה החלטתי להעיף מבט על עצמי, בכל
זאת- זו יציאה.
ואז לא יכלתי להאמין למראה עיני. קראתי לאלכס שיביט גם, כדי
שאהיה בטוח שמה שאני רואה הוא לא רק פרי דמיוני.
אכן, שנינו ראינו את זה. במקום ההשתקפות של עצמי במראה, לא
ראינו כלום.
כאילו, איש לא עמד מול המראה.
זה היה מוזר, והחלטנו שהבחורה שמקודם פגשנו חייבת לנו הסבר.
נכנסנו לחדר של אלכס, חזרה, וקראנו בשמה.
לקח לה מספר דקות, ואז היא הופיעה.

"אל תשאלו, אני יודעת מה אתם עומדים לשאול אותי. נכון, לא
הייתה השתקפות במראה. זה לא פרי דמיונכם"- היא אמרה לנו.
שנינו הבטנו המומים. מאיפה היא ידעה???
"מה, את יודעת לקרוא מחשבות או משהו? חוץ מזה מי את? איך את
מצליחה להופיע כך, בצורה כה מוזרה, משום מקום?" שאלתי אותה.
"אתן לכם רמז- אתם לא נמצאים בעולם בו אתם רגילים להיות, זה
מצד אחד החדר של אלכס ומצד שני לא"- היא אמרה.
זה בלבל אותי. "אז אנחנו כן, או לא??"
כבר חשבתי שהיא סתם עובדת עלינו.
ואז היא אמרה: "אתם צריכים לבטוח בי, אני לא משקרת לכם, ולא
באה בכוונה לעבוד עליכם. הגעתם לעולם לא שלכם, שאתם לא אמורים
להיות בו! לא כעת בכל מקרה. אני עושה כל שביכולתי להוציא אתכם
מפה, כמה שמוקדם, שלא יהיה מאוחר מדי..."
איך היא ידעה שפקפקתי במה שהיא אמרה? אולי היא באמת אמיתית?!
אולי כל מה שהיא אומרת הוא אמת, שאנחנו בעולם אחר. אולי באמת
אפשר לעבוד בין ממדים, והמיתקן שהכין אלכס הצליח?
היא שוב נעלמה.

היינו חייבים לבדוק מה זה העולם הזה? למה היא מתכוונת?
החלטנו שוב לצאת מהחדר, ולחפש בחוץ, בסביבה, אולי יהיו רמזים
למקום בו אנו נמצאים.
יצאנו לרחוב.
המראה היה מוזר לחלוטין. ראינו אנשים עם צבעי בגדים ועור כהים,
וחלק רגילים, ממש כמו שלנו. נראינו לצידם כאילו היינו שקופים,
עד כדי כך הצבע שלהם היה כהה משלנו.
הדבר היותר מוזר שראינו הוא- שהאנשים עם הצבעים הכהים דיברו
בינם לבין עצמם, התייחסו אחד לשני, אולם לאלו עם הצבעים
הבהירים, הם לא התייחסו. כאילו לא היו קיימים. כך גם בכיוון
ההפוך.
החלטנו לאחר מאמצים לנסות להבין באיזה מן עולם חדש אנו מצויים
כעת, לנסות לברר זאת עם האנשים.
תחילה פנינו לאנשים עם הצבעים הכהים, אך אלו לא ענו לנו. אחר
כך פנינו אל אלו עם הצבעים הבהירים (כמו שלנו). הם היו הרבה
יותר נחמדים, יותר אכפתיים.
שאלנו נער אחד מה זה העולם הזה פה? הוא צחק עלינו. "מה זאת
אומרת מה זה העולם הזה? זה עולם בו אנו חיים".
החלטתי לשאול אותו מה זו השנה בה אנו נמצאים כעת (על מנת שנוכל
לדעת אם חזרנו בזמן או הלכנו קדימה. למרות, שרוב הסיכויים
שהלכנו קדימה, כי הכל נראה הרבה יותר מפותח)
"באיזו שנה אנחנו עכשיו?"- שאלתי את הנער
"שנה? אמ.. אין פה שנים. אין פה בכלל זמן. מה קרה לך? אתה רוצה
לחזור לעולם עם הזמן, השעונים, שכל דקה שחולפת פוחתת מזמן
החיים שלך? שכל דקה יכולה להיות הסוף של החיים שלך? שיש בו
המון תאונות שיכולות לקחת חיים?" הוא אמר לי נרגש.
"מה קרה לך? אין רק תאונות! יש המון דברים טובים בחיים. למה
פתאום החלת לדבר על תאונות?"- שאל אותו אלכס.
"כי זה מה שהביא אותי לפה. בגלל תאונה מטומטמת אני פה. לא שאני
מתלונן, זה לא כל כך נורא לחיות כאן. אבל אני מתגעגע למשפחה
שלי. אני רואה אותם כל יום, כל יום מבקר בבית שלהם, שהיה פעם
שלנו. ולמרות שאני יכול לראות אותם, הם לא יכולים לראות אותי,
וזה מעציב בטירוף".
"איך אתם הגעתם לכאן? מה קרה לכם?"- הוא שאל.
"אנחנו?.... אמ... גם, תאונה", אמרתי לו.
החלטתי לא לחשוף את הסוד שלנו. שיחשוב שבגלל תאונה.

נפל לנו האסימון. אנחנו בעולם המתים. ה"עולם אחרי".
וואוו, הפעם אלכס באמת שיחק אותה. תמיד סיקרן אותי איך זה אחרי
המוות? מה יש אחרי, אם בכלל קיים משהו.
ואז, אני ואלכס, חשבנו שנינו על אותו הדבר: למה התכוונה אותה
האישה כשאמרה- "שלא יהיה מאוחר מדי"
נתקפנו פחד. מי היא בכלל?
ואז היא הופיעה.
"טוב, עכשיו שאתם יודעים היכן אתם, אהיה ישירה איתכם: אני
שו"עו- שולטת העולם. מה שאתם מכנים בעולם החיים "אלוהים".
כשאתם מתים מותר לכם לראות אותי, אבל לא בעולם החיים.
עכשיו, כבר מאוחר מדי, אתם נשארים כאן!
התנאים הם כאלה: אתם רואים את קרוביכם, שהם נראים לכם "כהים
יותר" אך למעשה הם בצבע הרגיל, פשוט לכם אין צבע כמעט. אתם
יכולים להיות בקרבתם. אל תנסו לתקשר איתם, הם במילא לא יענו
לכם.
אתם, כבר מוגדרים כמתים אצל בני משפחותכם."

"דמיטרי!, אתה יכול לקום מהמושב..."- צעק לעברי אלכס.
הוא היה מאוד עצבני.
"אה? אבל איך נחיה בעולם המתים? עם האישה הזו ששולטת? איך בלי
המשפחה, החברים?" שאלתי.
"מה? מה אתה מקשקש? לא מספיק שבזמן שניסיתי לעשות פה את המתקן,
היו רעשים אדירים, זה לא הצליח לי, לא עברנו שום ממד זמן, ואתה
עוד ישבת לך על המושב חלמת בהקיץ, אתה עוד מקשקש שטויות?" הוא
פלט לעברי.

חשתי הקלה.
הכל היה פרי דמיוני.
אבל אז, ראיתי אותה, שוב מולי את-"שולטת העולם", היא הביטה
עלי, ואמרה.
"בוא נשאיר את זה הסוד שלנו, אתה היחיד שראית אותי וזכרת, חברך
אינו זוכר. אני, החלטתי להחזיר אתכם לעולם החיים, אז אנא ממך-
זה יהיה הסוד שלנו.
יש רק תנאי אחד:
אתם תישארו בחיים אם לא תתערבו בתחומים שלי: אל תתעסקו עם
הזמן!!
ברור??
ואז, היא נעלמה.