נולדתי אל תוך הים, היו לי הרבה אחיות, גדלנו בצפיפות, אך
בקרבה עצומה, כמעט ולא ניתן היה להפריד בינינו. את ימי
הראשונים העברתי נסחפת כגל. בזיכרוני עולים ימים קרים של סערה
וסופה, ימים סוערים אלו היו הרפתקה עבור הצעירות כמוני וסבל
עבור הזקנות יותר. שיאה של סערה היה בשקט שאחרי, כולנו תשושות
מטלטלות הרוח היינו עומדות במקום נושמות עמוק  ומנסות להכיל
בתוכנו את המאורעות העצומים שחווינו.

לעומת זאת היו גם ימים חמים של רוגע ושלוה, באותם ימים לא
היינו זזות הרבה, פשוט נתנו לטבע לעשות את שלו, בימים אלו היה
מסוכן להיצמד לפני שטח הים, במו עיני ראיתי טיפות מתאדות
ונעלמות במסתוריות. חידת היעלמותן הטרידה אותי במשך זמן רב.
השמועות סיפרו שבצפון הרחוק ישנם אזורים בהם ניתן לזכות בחיי
נצח. אהבתי להקשיב לאותם סיפורים על טיפות שפגשו במלאכים טובים
אשר הקפיאו אותן לעד. אני עד היום לא יודעת שמא סיפורים אלו יש
בהם בסיס, מפני שגורלי היה שונה. ביום קיץ אחד מצאתי עצמי
נסחפת לתוך מנהרה חשוכה. זמן רב נסחפתי בתוך מנהרות רבות כל
אחת חשוכה ומפחידה יותר מהשניה. לא ראיתי כל יופי או חן באותן
מנהרות והתגעגעתי מאד לנופים הקסומים של הים בו נולדתי. הייתי
מעלה בראשי תמונות של דגיגים צבעוניים וצמחים ירוקים, בכדי שלא
לאבד תקווה בתוך החושך.

כשם ששנות האור הגיעו לסיומן כך גם ימות החושך נפסקו בין רגע.
הייתה זו דקה ארוכה שנמשכה כמו נצח, דקת פלא מרגע השחרור
המפתיע מתוך הכלא החשוך ועד לחזרה המפתיעה לא פחות לתוכו. בפרץ
מדהים שוחררנו מתוך צינור מתכת הישר לתוך שיער סבוך, סביבנו
היו קירות זכוכית ועליהן ניתן היה לראות השתקפות שלנו ושל
היצור הכי מדהים שראיתי מימי. הייתה זו בת אדם, כמוה ראיתי עוד
מספר על סיפוני האניות שהיו חולפות מעלינו בים הגדול. אך הפעם
הייתה קרובה ויכולתי לראות כל פרט בגופה.

יצור כה גדול ומפחיד ועם זאת מלא ביופי שכמותו לא ניתן למצוא
במעמקי האוקיינוס. ראיתי עצמי יושבת בקצה ראשה המתולתל.
אחיותיי הרבות עטפו אותה, היא הייתה כולה רטובה. לפתע ידיה
הגדולות החלו מעסות אותי ואת שאר הטיפות שישבו על שערות ראשה.
בעדינות עיסתה אותנו. זרם טיפות נוסף העיף אותי מראשה אל פלג
גופה העליון. ראיתי השתקפות של עצמי מחליקה באיטיות על בליטה
גדולה שהייתה לה מלפנים טיפות אחרות החליקו על בליטה נוספת זהה
לחלוטין לזו שעליה אני גלשתי. תחושת עורה תישאר איתי לנצח,
מגעה היה עדין וחלק. אינני יודעת כמה זמן במדויק ביליתי על
גופה הנעים, הזמן עצר מלכת ואני שאבתי לתוכי כל פרט ופרט בחדר
הקטן מלא האדים שקירותיו מראות הן את הגוף המתעקל בצורה נפלאה.


אמונתי שאבדה באחת ממנהרות החושך חזרה אלי באותו מאורע. כל העת
הייתי נעה כלפי מטה מחליקה וגולשת מהראש אל עבר כפות הרגליים
והירידה נעמה לי. זכור לי רגע פלא של עצירה זמנית בסבך שיער
נוסף קטן, מתולתל ומגעו עדין יותר מהראשון. מצאתי עצמי מוגנת
לזמן מה באזור חמים בין שתי רגליה של בת האדם. בנוף השערות
החמים הרגשתי בטוחה כפי שלא הרגשתי מימיי. רק כמה עשרות טיפות
זכו להיות שם איתי באותו סבך שיער. נראה היה לי שכולן מביעות
אושר עילאי ורצון להישאר בסבך לנצח. לחשתי תפילת בקשה להיוותר
במקלט הנעים, אך זרם נוסף של טיפות נחת עלי ודחף אותי מטה מטה
אל התהום חזרה אל החושך.

אפילת התהום הייתה פחות מפחידה הפעם. ידעתי שאוכל להתמודד עם
הגרוע מכל והגרוע מכל אכן הגיע. יכלתי לראות אור מרחוק וחשבתי
לשבריר של שניה ששוב אזכה לראות אותה, אך תקוותי התבדתה. יצאתי
מן התהום ונכנסתי למאגר רפש וזוהמה. סביבתי החדשה והנוכחית היא
מאגר מים מזוהמים. מימיי לא ראיתי כל כך הרבה לכלוך, בים
ילדותי נתקלתי מדי פעם בזבל שנסחף מהחוף או כתמי נפט, אך אלו
אינם משתווים בסרחונם לגועל שעוטף אותי כעת.

הזמן פה דורך במקום. להבדיל מסיפורים על טיפות שקפאו לנצח נדמה
שגם אנו נתקיים פה לנצח כמי ביוב. טיפות רבות איבדו צורה
ותקווה, לעיתים גם אני חשה שאיני רחוקה מלאבד את שפיותי ואז
עולה מול עיני תמונתה. דמותה המושלמת בדמיוני וזיכרון מגעה
העדין והנעים מרחיקים אותי מהסביבה המצחינה. אני בורחת אל
המראות המקסימים שנגלו אלי באותו היום וזוכרת את המקלט החמים
שמצאתי בין רגליה של בת האדם.

אני יודעת שרק אל כל יכול מסוגל היה ליצור את בת האדם ואותו
האל העניק לי את המפגש עם בריאתו. אני לא מתימרת להבין את דרכי
האל, לכאורה אין סיבה למסע שעברתי מאור לחושך, מחושך לאור,
מאור לחושך ומחושך לכאן. כאן בתהום המסריחה קל לאבד תקווה, אך
אני יודעת שהעתיד הוא חידה. גם אם עכשיו נראה כאילו אי אפשר
יותר להחזיק מעמד ועדיף להתאדות ולהעלם מעל פני שטח המים, קימת
בי הידיעה ששנויים קרו לי בעבר ועל כן יכולים עוד לקרות
בעתיד.

תקוותי וחלומי הם הדברים הטובים היחידים כאן והם עוזרים לי
להיות חזקה  בגיהנום שהצליח לשבור רבות אחרות.