וזה כבר שבוע שאי אפשר לדרוך על האדמה מרוב שהיא חמה.
מבט חטוף במראה מזכיר לו גוף רזה, פנים סמוקות, עיניים ישנות.
ריין לא ישן כבר שבוע, ולא בגלל הבגרות במתמטיקה, אלא סתם, כי
הוא לא מצליח לישון.
אמא שלו קראה לו ריין, כי היא אהבה את הגשם, וחוצמזה שאבא שלו
מת ביום הכי גשום של השנה. ריין שונא עונות, לדעתו זה ממש לא
משנה אם עכשיו חורף, או קיץ, או מה שביניהם. רק שיעבור כבר. רק
שיעבור הזמן הזה. בגשם הוא מחייך, ובשמש הוא הולך יחף. וזה כבר
שבוע שהוא לא דרך על האדמה יחף.
חם, אבל ריין נשאר בבית עם המזגן שלו. ממילא אין שומדבר מעניין
בחוץ, שאין בבית. הוא עוצם את העיניים ונושם נשימות קצובות,
מנסה להרדם, לחשוב על דברים שמחים, אבל הוא נשאר לשכב במיטה,
מכורבל מתחת שמיכה של פוך, בקור המלאכותי שהוא תכנת לעצמו.

תמיד סיפרו לו, לריין, שאבא שלו היה איש גדול, ויפה, וחכם.
והוא ראה אותו מחייך בתמונה, וצחק-בכה ביחד. ריין מתגעגע,
געגוע למשהו שאפעם לא היה לו. הוא תמיד מתגעגע יותר מדי, ככה
הוא לפחות אמר לי כששאלתי אותו למה הוא עצוב כל הזמן. והוא
אומר שאני לא מבינה, ושגעגוע יכול לחנוק אותו, ולחסום לו את
הקנה נשימה, ככה שאויר לא יוכל לצאת ולהכנס. שאלתי אותו איך
הוא נושם אז, כי אנשים עם קנה נשימה חסום יכולים למות, ואחרי
הכל אני די אוהבת אותו. הוא אמר שכשהקנה שלו חסום, הוא נושם
דרך האוזניים, ואחרכך הוא גם עף. אחרי שהוא אמר את זה הוא צחק,
ואמר לי משהו כזה במילים שרק ריין מדבר, שזאת הייתה מטאפורה,
או משהו. וכשאני אהיה יותר גדולה אני אבין.
היום אני כבר מבינה במטאפורות, אבל רק קצת. ואני מבינה אנשים
שהקנה נשימה שלהם חסום, ואז הם נושמים דרך האוזניים. אני גם
מבינה למה אנשים עצובים. ולמה דמעות. או שלפחות אני חושבת שאני
מבינה.

ליומולדת 17 שלי, ריין קנה לי מצית, מצחיקה כזאת, עם ציורים של
שמש וילד ובית, כמו שילדים קטנים מציירים תמיד. הוא כתב לי
מכתב, על זה שעכשיו אני גדולה, ואני יכולה לעשות את כל הדברים
שתמיד רציתי להיות גדולה בשבילם. ריין חיבק אותי חזק חזק,
והדליק לי סיגריה. הוא שונא שאני מעשנת, ועדיין, הוא קנה לי
מצית, ואפילו הדליק לי סיגריה. הוא אומר שהיום אני גדולה,
והיום אני מחליטה בשביל עצמי, ואם אני רוצה להפסיק אני אפסיק.

זה היה מוזר, כל פעם כשהדלקתי את המצית הזאת, האש כמו ריחפה.
זה תמיד הזכיר לי ספר שקראתי, על ילד אחד שעף, ומאסטר יהודי,
וכושי. אהבתי את הספר הזה, אבל בסוף הוא נורא עצוב, כי הילד
שעף הופך להיות גדול, והוא לא יכול לעוף יותר. ריין אומר, שכל
מה שקורה צריך לקרות. אם הוא אומר הוא בטח יודע.

ועכשיו אני מציתה עוד סיגריה, ואחריה בטח אני אעשן עוד שתיים,
שלוש, או אולי את כל הקופסה. עכשיו אני מתגעגעת אליו. עכשיו
אני מתגעגעת לרעש של הגשם הראשון, ולריין מטייל יחף ברחובות
בקיץ. הגז במצית שלי נגמר תכף, אני רואה שהיא דועכת, כנראה
בגלל ששיחקתי איתה יותר מדי, כי כלכך התפעלתי מהריחוף הזה שלה.

ריין נסע, הוא אומר שהוא צריך למצוא את עצמו.
כבר חצי שנה לא שמעתי ממנו, ואמא שלו אומרת שגם היא לא.
זה תכף חורף, כבר סוף אוקטובר,
וזה כבר שבוע שאי אפשר לדרוך על האדמה מבלי להשרף.