נסענו למושב באוטו הישן שלו, הכסוף הזה. כול הדרך עצים מילאו
את עיניי, את אפי החליפו ריח הפרחים את ריח העשן, המוזיקה זעקה
מהרדיו, קול חלש ועמום, כמעט ואינו נשמע. ואני, חשבתי עליו.
הכניסה למושב הייתה שקטה, כמו הנסיעה שלנו. נזכרתי בריצות שלנו
בחוף הים, על ההליכות הארוכות בשדרה, על האנשים שהכרנו בזכות
חיוכו המתוק. רציתי לחבק אותו. עברנו בשבילים המובילים לצריף,
עצי דקל משונים וריח מלוח של ים גרמו לי להיזכר בטיול לחו"ל
שהייתי רחוקה ממנו. "בואי נכנס", אמר הבחור האפור לצידי.
נכנסנו. החדר היה אפוף עשן סיגריות, ג'וינטים למיניהם, מוזיקת
רוק רועשת. "שבי" צעקו לי כולם והגישו לי בירה קורונה קרירה
לידיים המיוזעות שלי. "לחיים", אמרנו יחד. לגמתי לאט, הבירה
מחליקה לי בגרון, מרטיבה אותי, אני בטירוף נעים. הרגשתי תאי
מוח נשרפים מרוב עשן ואלכוהול... "אני צריכה אוויר", רציתי
לברוח. קמתי, התנערתי ויצאתי לאוויר הלילה הקריר, מנקה את
הראש. התקשרתי אליו. "אמא, תביאי לי אותו" אמרתי בקול חנוק.
שמעתי אותו נובח ברקע, אומר לי שלום. "תגידי לו שאני מתגעגעת
אליו ואוהבת אותו", היא מסרה והוסיפה "הוא רגוע עכשיו, חזרנו
מסיבוב איתו. יריב מוסר לך ד"ש, הוא גם היה עם הכלב". חזרתי
לצריף, רגועה, נהנת משאר המסיבה. "נו, מסרת ד"ש לכלב?",
חייכתי. "בטח שכן".




מוקדש לכלב הכי מתוקי בעולם..