הלכתי במהירות. זיעה קרה זלגה לי על הצוואר. זה היה יום חם
ובדיוק היום הייתי צריכה לצאת לקניות. לא יכולתי לנסוע כי אבי
לקח את המכונית היום לכן נאלצתי ללכת ברגל מרחק לא קטן ולחזור
עם חמש- שש שקיות.
הייתי בדיוק ביציאה מהמרכז המסחרי כשראיתי אותו. הוא לא השתנה
בהרבה מאז התיכון, עדיין שרירי, בגדים מרושלים ופרצוף עגול,
ילדותי ובריוני. שמו היה תום, אני זוכרת אותו מצוין, הוא היה
כיתה מעליי ואהב נורא להציק לי, אבל ממש להציק לי...אתם יודעים
מה? לא להציק, זה להטריד.
בכיתה י' הוא תפס אותי והתחיל לשחק בי עם חבריו כאילו הייתי
כדור. נפלתי חמש פעמים אבל הם לא עזבו אותי, הרימו אותי בחזרה
והמשיכו לשחק בי.
בכיתה יא' הוא טפס אותי לבד בשירותים והרטיב אותי לגמרי. באותו
יום לבשתי לבן כך שברחתי הביתה ובזכותו קיבלתי הרשמה על צעקה
על המורה שתתן לי כבר אישור ללכת.
בכיתה יב' יכולתי לנשום לרווחה כי הוא סיים כבר ללמוד בבי"ס
שלי. נכון לא היו את ההצקות הרגילות, הפלות בכל מני מקומות,
נגיעות פה ושם, חטיפת תיק אבל הוא לא הפסיק.
איזה סוף שבוע אחד שהוא חזר מהצבא אני הייתי למטה עם הכלבה
שלי. הוא הסתכל עליי והחל להתקרב.
אמרתי לו להתרחק אבל הוא לא שמע לי. הוא ניסה לגעת בשיערי אבל
העפתי את ידו. הוא ניסה לדבר אליי אבל סתמתי את פיו. לבסוף
נמאס לו והוא הפסיק להיות מנומס, הוא נתן לי אגרוף בבטן, זה לא
היה חזק מאוד אבל לא יכולתי לנשום כמה שניות. הוא התקרב אליי,
נוגע בי, ולא יודעת מאיפה הכוח הזה בא לי אבל דחפתי אותו אחורה
והוא נפל. לא היססתי ובעטתי בו.
אני זוכרת את כל זה כאילו זה היה אתמול ועברו מאז שלוש שנים.
לא רציתי לחזור על זה, אפילו לא במוחי אבל זה היה שם, כל
המראות האלו גרמו לשתי דמעות קטנות ומלוחות לרדת על פניי.
לא רציתי שהוא יראה אותי אבל הוא כבר ראה.
התחלתי ללכת מהר בלי להעיף את מבטי אחורה ולגלות שהוא בעצם
מאחורי ורודף אחרי. חשבתי על זה, לא אני לא אתן לו להשיג אותי.
הלכתי יותר מהר. הוא בטח רוצה לבקש סליחה, חשבתי. אבל אני לא
אסלח לו. הבעה כועסת התפשטה על פניי. לא ממש לא! לא אתן לו!
למה לי? אחרי כל מה שהוא עשה? כעסתי עליו אבל אז הוספתי במוחי
מה יכול היה לקרות אם הוא לא יסכים לקבל את זה. דמיינתי במוחי
שהוא מנסה שוב את מזלו אבל אני לא אתן לו, דמיינתי את עצמי
נותנת לו שוב בעיטה חזקה. אולי הפעם אני אפגע במפשעה. חשבתי
והשתעשעתי במחשבה. לא הסתכלתי אחורה, לא רציתי לראות את הפנים
שלו. אני במילא עוד מעט אראה כשהוא ישיג אותי. חשבתי ואז חשבתי
מה היה עושה אבי אם הוא היה שומע על זה. דמיינתי את אבי בא
לעזרתי ונותן לו מכות. מגן עליי. אבל אז נזכרתי שאבי נגד
אלימות. הוא בטח יזמין משטרה ויזהיר אותו שלא להתקרב אליי.
חשבתי. כן זה מה שבטח יקרה. עדיין לא הסתכלתי אחורה. חשבתי מה
היה קורה אם הוא היה מחכה עד שאני ואבי ניפרד יום אחד, לא
רציתי שזה יקרה אבל מה יקרה אם זה באמת יקרה. אולי הוא יחזור,
חשבתי. אולי הוא שוב ינסה להציק לי. והפעם אין אף אחד שיתקשר
למשטרה. אבל אני אהיה חזקה לא? אני אוכל לבעוט בו, או אולי
איזה אגרוף כמו שהוא נתן לי רק יותר חזק, הרבה יותר חזק.
שיסבול. ראיתי אותו צועק לי בזמן שאני בורחת שהוא יתנקם בי.
ראיתי שהוא מחכה לי, ואני הולכת רק בין הרבה אנשים, מפחדת, לא
מעזה להתמודד איתו. ראיתי את עצמי מתחילה להיות פרנואידית,
מפחדת מהצל של עצמה. לקחתי שיעורים בהגנה עצמית. הייתי לבד כי
פחדתי לתת לגברים להתקרב אליי בגלל איזו פעם אחת שהוא התחפש
למישהו וניסה לנקום בי אבל הצלחתי לברוח. ואחרי כמה שנים הוא
בא אליי ומבקש מחילה, וסיפר לי שהוא אוהב אותי. בהתחלה לא
סלחתי לו אבל אחרי כמה זמן התרככתי ונתתי לו. היינו זוג שנתיים
ואז הוא הציעה לי נישואים והסכמתי. היו לנו שני ילדים והם גדלו
להיות הכי טובים בהכל.
חייכתי.
חשבתי קצת והסתכלתי אחורה.

הוא לא היה שם...