"לך לישון בחדר שלך", אמר אביו בכעס והפנה את אצבעו הכבדה לעבר
הדלת. פניו קפדניים וחמורים היו. "אני מפחד", ענה הילד בוכה.
כי חשוך היה בחדרם ועוד יותר בחדרו. לצפות מאמו- באותם רגעים
שכבה כלא שומעת- שתעזור, הוא לא יכל. וכך, בצעדים צייתניים שכל
אחד מהם היה ננעץ ברצפה, הוא אחז בידית הדלת וכפף אותה מטה,
כמו את ראשו. פתח את הדלת וכבר יצא כמעט, אך עיניו סיבבו את
ראשו למבט אחרון אל אמו. האב כבר נכנס לתוך המיטה, התכרבל
בשמיכה העבה והמשיך עוד להסתובב מצד לצד בכדי למצוא את התנוחה
הנכונה ביותר, שתביאו לשינה טובה, חזקה ובריאה. הוא סגר אחריו
את הדלת. החושך בבית שלט ורק אור פנסי המכוניות, שהבהיל מדי
פעם בפתאומיות דרך התריסים, השאיר על תקרת הסלון סורגים בוערים
שהקנו לחדר ממדים אדירים כשל מסדרון בטירת אבירים. כל זה היה
מימינו. אך הוא פנה שמאלה לחדרו. הוא נכנס כל כולו תחת השמיכה
שהייתה הפעם דקה מהרגיל, זאת הוא ידע מכיוון שהעיניים שהיו
נועצות בו בלילה נראו לו הפעם חזק וברור. אדומות וזוהרות היו
בחושך. כשבכה, בכה בשקט שאף אחד לא ישמע. רועד עצם את עיניו
והפקיר את גופו לעיניים שיינעצו בבשרו הרך, וכשפקח את עיניו-
כמו ברק- הבזיקה לעיניו התמונה: בידו פגיון שנעוץ בכרסו הגדולה
של אביו. ואמו מאחורי האב, מרביצה לאדמה וצוהלת בוכה על מצבתו
האפרורית. פני האב לא מחמירים מכאב כלל וכלל, אלה מתוך רשעות
טהורה. האב פותח את פיו כמו לצעוק וצוחק צחוק גדול ומאופק,
רועד אך רצוף של לגלוג.
"אני רוצה סוס גדול ולבן, את חיי אתן בעדו", הילד צועק, "ואקדח
ובובות קרב ואת כל הצעצועים שבעולם, אני רוצה להיות אביר- נסיך
יפה תואר ורב מג שיודע הכל", כך נדמה היה לאב שדרש הבן שניגש
לחדרו. לתת לו הכל, לתת לו כל מה שהוא רוצה...
"לא, לא כאן", צעק האב שפקח את עיניו- אגלי זיעה על מצחו
ורעידות בידיו- והתרומם, כמו הבן, בבהלה מהמיטה...

" מה פשרו של אותו חלום?", שאל הבן את אמו בבוקר, לפני שיצא
לביה"ס, עיניו המבריקות אחזו בדמעותיו.
הוא, אגב, ידע כבר מההתחלה שאסור לחפור עמוק מדי. ההורים כבר
אמרו לו. היו גם חברים שאמרו.
כי שם נחים המתים ואסור להפריע לשנתם.
אבל הוא רצה לדעת מה זה ה"מתים" האלה שכולם מדברים עליהם.
הוא לא היה אדם אפקן, וחייב היה להבין... המתים לא נתנו לו רגע
של מנוחה בחייו.
בשלושת השבועות האחרונים העביר את רוב זמנו במחשבות על המתים.
היה שלב שבו הוא חשב שאולי לא המתים מפריעים לו מכיוון שהמתים
שלו לא מוסתרים. הוא היה בטוח שהוא תמיד חושף אותם אל מול
כולם. ואז הוא החליט לחפור עמוק יותר...

אז מה באמת מסתתר מתחת לפני השטח, מהן הצעקות העולות מאחורי
הדלת הנעולה אצל ההורים?
ברגע זה הוא היה בטוח שכל התשובות בידיו, אבל לעזאזל עם
הוילונות האלה שהתנפנפו מתוך החלון הבוהק של חדרו אל הליל
והרדימו אותו בתנועתם הגלית...

בבוקר למחרת, בדרכו לביה"ס הוא שאל את עצמו למה כולם אומרים לו
לא להתעסק במתים? מה כ"כ רע בלדעת קצת על עצמך? הוא נזכר במשפט
מוזר שאמו אמרה לו פעם. "מעולם לא בכיתי ממש על עצמי", אמרה
בעודה חותכת בצל. "אלא על אומללותו של אדם בחיים בהם הוא נאלץ
למצוא לעצמו משמעות.".
אך אדם בעיניו אינו אלא חיה עלובה שלא מסוגלת לקלוט דבר מלבד
ריח הישבן של אותו הגזע,
"הרי זוהי התעללות לתת לחיה שכזו למצוא לעצמה משמעות", חשב
והביט בשמיים, בהם עננים עגלגלים, רכים, שקופים, שאפילו במבט
החטוף ביותר עליהם, תעלה בך המחשבה על האפשרות לתפוס אחד בידיך
ולסחוט ממנו את כל הגשם הטמון בו. היום ההוא היה ממש חם...

בערב ניגשה אליו אמו והוא הזכיר לה שבגיל שבע הוא צייר ציור
ליום-הולדתו של אביו וכעבור יומיים מצא אותו בפח. ואז הוא ניגש
לאביו ושאל- "למה זרקת את הציור הזה לפח?".
ואביו, שהביט באדישות על הפח הקטן בפינת החדר בו שכב קרוע ציור
ובו מופיעה אמו המציצה מחובקת עם אביו מחלון הבית שהם חלמו
לחיות בו, אמר לבסוף- "מה כבר יש לי לעשות איתו?".
האם שמעה את הסיפור וכבר באמצע החלה להיזכר במקרה. היא התבוננה
בעיני בנה ועיניה האדימו.
לא היה שום ספק שהוא העיר את המתים שלה...
"אתה יודע, החתכים האלה- ", אמרה בקושי רב, בקול סדוק.
"אי-אפשר לחפור מספיק עמוק כדי לרפא אותם. ולמען האמת עדיף
בכלל לא לחפור כל כך עמוק. אתה יודע- ", כאן היא כבר בכתה ופיה
רעד. " הוא פשוט לא יודע להשתמש בפה שלו נכון, וזה הכול! גם
אותו חתכו כשהיה קטן...
אילו יכולנו לשים מעטפת של נפש על הגוף, יכול היית לראות כמה
הוא מצולק.".
הוא עצם את עיניו, והאם התייפחה על רקע מחשבותיו והרעידה את
מיטתו. בדמיונו עלו תמונות מוזרות ומפחידות. לפתע ראה שאביו
הפך לגלגל מתכתי שמוברג לתוך מכונה שעליה חרוטה באדום המילה
"חיים".
ולאחר כמה סיבובים, פתאום, אביו- הגלגל, נתקע, וגלגלי מתכת
אחרים שעליהם פרצופים לא מוכרים, החלו לקפוץ, משאירים אחריהם
זרם ניצוצות, מתוך המכונה. המכונה התקלקלה והאנשים מסביב נתקפו
חרדה והחלו לבכות כאילו מישהו קרוב להם מת...
הוא פקח את עיניו כי נזכר פתאום שויכוחים רבים שמתחילים
ומסתיימים ב"אני אפילו לא הולך להתחיל להתווכח איתך על זה", הם
גם הסיבות שבספרים רבים, באופן מסתורי ומוזר- משולל כל הגיון,
אנשים הגיוניים ביותר שולפים לפתע נשק כלשהו והורגים מישהו בלי
לחשוב פעמיים, וכבר לא איכפת להם מהתוצאות. 'זה כשהמתים קמים
לתחייה'- זו הייתה מסקנתו.
אמו הרימה את ספוג הדמעות- כך הוא נהג לקרוא לכרית שלו בלילות
בהם הוא ואביו החליפו מילות שלום, ושאלו זה את זה- "מה
שלומך?", על אף שכל מה שבאמת רצו לדעת הוא כיצד לומר להתראות
ולא להתראות יותר לעולם. הם שמרו את המתים שלהם במצב ישנוני.
"אני מבינה", אמרה אמו וחתכה את הדממה. "יש אנשים שצריכים שקט
נפשי באופן מידי, זה ברור... אבל, אתה יודע, יש הרבה מאוד פיות
זועקים בעולם. הייתה עכשיו רעידת אדמה באלג'יר, יותר מאלפיים
פצועים, מעל חמש מאות הרוגים ... לא כל דבר אנחנו יכולים
לפתור. בלילה אנחנו מוכרחים לישון, ומעדיפים שלא לחשוב על כך.
טוב, נמשיך לדבר בזמן אחר אם נמצא את הזמן, טוב?", סיימה,
ונאנחה כאילו חשה איזו הקלה משום מה. ברור היה שהיא לא ציפתה
לתשובה.
"לך לישון, חמוד!", הוסיפה, וליטפה את לחיו בציפורניה הארוכות.
מבטה היה מלא תוגה.