חשבתם פעם מאיפה בא האיש ברמזור? יש קורס ששם מלמדים להיות איש
ברמזור? יש שם שני אנשים או שאחד שמתחלף? בטח שניים, אחרת זה
היה קשה מדי...
מאז שזכרתי את עצמי רציתי להיות האיש הזה. צבי, חבר שלי, רצה
להיות טייס, אחותי רצתה להיות רופאה ואני רציתי להיות איש ירוק
בתוך רמזור. או אדום. אף פעם לא יכולתי להחליט.
תחשבו לרגע איזו אחלה עבודה, לשבת בבוקסה נוחה עם עוד איש
נחמד, איזו כוס קפה פה, סיגריה שם, מדי פעם לקום וללבוש איזה
מעיל ירוק מגוחך. או אדום.
בטוח צחוקים.
שמעתי גם שהשכר לא רע ואם האישה עובדת באיזה משרד, את החודש
אפשר לסגור פלוס. ואז משפחה. יכולתי לדמיין את הגאווה על הפנים
של הבן או של הבת כשיגידו: "אבא שלך שוטר תנועה? הא!!! אבא שלי
עובד ברמזור, בצומת דיזינגוף עוד, רק אתמול הוא עצר את התנועה
בשביל דודו טופז!"

חלומות זה דבר יפה. "אנשים ששוגים בחלומות שוגים בחייהם", כך
אמרה אמא שלי ושלחה אותי להיות עורך דין. טוב נו, ממילא ליד
הבית שלי הרמזור כבר היה תפוס ובכלל זה היה מקצוע די פופולרי,
ראיתי הרבה רמזורים בחיים שלי ואך אחד מהם לא היה ריק, חוץ
מהכתומים המהבהבים, אבל בהם לא אמור להיות איש בכלל.
נהייתי עורך דין.
בינתיים צבי הטייס התרסק בטיסת אימונים ואחותי הרופאה נתבעה על
רשלנות רפואית בסכום של 10 מיליון שקלים ואני עדיין הייתי עורך
דין.
איפה ההזדמנות שלי להגשים חלום?
אחרי כמה שנים נמאס לי מהעבודה שמעולם לא אהבתי והלכתי לעבוד
ברמזור של צומת גדול.
הייתי צריך לעבור לעיר אחרת בשביל להגיע בזמן כל בוקר והתברר
לי שאני עובד לבד ורק יושב ליד הרמזור ולוחץ על כפתור בשלט, מה
שהוציא את כל הכיף מהעבודה.
יותר גרוע מזה, אחרי תקופה מאד קצרה הייתי מובטל.
מרוב תאונות ומרוב אנשים, שממילא לא הקשיבו לרמזורים, הבוסים
שלי הורידו אותם וזרקו את כל האנשים מפלסטיק לפח.
השלט נשאר אצלי.