קוראים לי דניאל. אני בן 8 ולומד בכיתה ג2 עם המחנכת יעל.
לאחותי קוראים ניצן. היא בת 3 ולומדת בגן מיוחד שמלמדים בו גם
אנגלית.
לאמא שלי קוראים מיכל. וכולם קוראים לה מיקה. אף אחד לא יודע
שהשם האמיתי שלה זה מיכל חוץ ממני, כי היא גילתה לי.
לאבא שלי קוראים זיו. כולם קוראים לו קנזו אבל יודעים שקוראים
לו זיו.
פעם גרנו כולנו ביחד.
עכשיו זה רק אני ניצן ואמא.
אבא בא לבקר אותנו במרכז הקהילתי פעמיים בשבוע, בימים ב, ו-ה.
(שזה שני וחמישי) משעה ארבע אחר הצהריים  (16:00) עד השעה חמש
(17:00) . הוא משחק איתנו רק שעה כי זה החוק. ככה אמרו לי,
שאסור יותר.
פעם שמעתי את המחנכת יעל אומרת שאמא שלי היא גרושה וחד הורית.
לא הבנתי למה היא אומרת חד הורית. הרי היא אמא גם שלי וגם של
ניצן, והיא הכי אוהבת את שנינו יותר מכל העולם. ככה היא תמיד
אומרת לנו. שיש לה כל כך הרבה אהבה אלינו שלא נשאר לה אהבה
לשום דבר אחר.
למרות שהיא אוהבת אותנו היא כבר לא משחקת איתנו כי היא עייפה.
בגלל זה בערב כשחשוך אני משחק עם ניצן ואמא יושבת בסלון ונחה.
אני לא מכיר כל כך משחקים של בנות קטנות כי אני בן וכבר גדול
אבל אני אוהב לשחק עם ניצן. למשל אנחנו יושבים במטבח וניצן
מביאה קומקום מפלסטיק וכוסות מפלסטיק שסבתא הביאה לה ואומרת לי
איך לשבת ואיך להחזיק את הכוס. היא אומרת שאני הנסיך והיא
נסיכה ואנחנו צריכים להתנהג בנימוס. אני תמיד מסכים איתה כדי
שלא תשתעמם או תהיה עצובה
ואם היא תהיה עצובה היא תבכה ואז גם אמא תבכה.
אני לא אוהב לראות את אמא בוכה כי אז היא מפחידה. היא בוכה ממש
בלי קול (לא כמו ניצן או כמוני אם יורד לי ממש הרבה דם וממש
כואב) אבל הפנים שלה נהיים ככה מקומטים וקצת כועסים ואז היא לא
יפה. פעם היא לא היתה בוכה. היא היתה אפילו שמחה וכל הזמן לבשה
בגדים בהירים ואפילו בפנים היה לה צבע.
והיא ואבא היו מתנשקים גם בסלון ואפילו באוטו. ואם הייתי נכנס
לחדר שלהם אז אמא הייתה מראה לי תמונות מטיולים בגליל ובגולן
(שזה בצפון של הארץ) ואבא היה מלמד אותי איך להתגלח, אפילו
שכשאני אהיה גדול יהיו מכונות שאני רק אשים את הראש הם כבר
יגלחו אותי לבד. ככה הוא היה אומר. היום הוא כבר לא מלמד אותנו
כלום כי אין לנו זמן.
מתי שאנחנו נפגשים יש לנו רק שעה ואז אנחנו מהר מהר מספרים לו
על מה למדנו למשל אני מראה לו מבחנים מהכיתה או ציורים שעשיתי
או דברים יפים מהעיתון ששמרתי בשבילו וניצן מספרת קישקושים
מהגן וגם מראה ציורים שלה ובובות.

לפני יומיים היה יום ש` , שזה שבת, וישבנו בבית בערב כי היה
חשוך, וניצן ציירה ואני ראיתי וידיאו וציירתי גם כי את הסרט
הזה כבר ראיתי והוא תמיד עושה לי לבכות אז אני מצייר. אמא נחה
במטבח ודיברה בטלפון. פתאום דפקו בדלת ואני הלכתי להציץ בחור
וזה היה אבא. כשהוא נכנס ניצן ישר קפצה עליו והראתה לו את
הציור, ואבא אמר לה איזה פיל ירוק ויפה, הכי יפה בעדר. אפילו
יותר יפה ממך פילונת. וניצן צחקה כי היא בכלל לא פילה, היא
ילדה וגם לא שמנה כמו פיל בכלל. אולי כמו החתולה פיצה.
אבא שם את התיק מודן הישן שאני זוכר ממזמן על הרצפה והתכופף
אלי ובילגן לי את השיער כרגיל ואמר איפה העכבר שגנב לך את
הלשון?  ואמא באה ועמדה לידינו ואז הם נכנסו למטבח.
בלי שהם אמרו לנו ידענו לא להיכנס וישבנו על הספה בסלון. ניצן
שאלה אם אבא גמר לכעוס ואני אמרתי לה שזו בכלל אמא שכעסה על
אבא. ניסינו לשמוע על מה הם מדברים. אני שמעתי חיים חדשים,
הילדים עצובים אין בי רצון ל.. את השאר לא שמעתי.
ניצן אמרה שהיא שמעה איי לב יו. והתחילה להגיד את זה הרבה
פעמים
איי לב יו, איי לב יו איי לב יו. חיבקתי אותה ואמרתי לה איי לב
יו טו בייבי והיא צחקה וקצת שרה.
פתאום נהיה נורא שמח, כי ידענו שעכשיו הכל יהיה כמו שפעם,
וניסע לטיולים ואבא יכין ארוחות ערב ואמא סוף סוף תלמד את ניצן
להתאפר כי יהיה לה כוח. ככה ישבנו לנו וצחקנו כשפתאום שמענו
משהו נופל. ואחרי זה היה עוד קצת רעש מוזר ואמא צעקה  זיו!
בקול מפחיד קצת.
שננו קמנו מהר (אני וניצן) ובבת אחת, ואבא יצא מהמטבח וניצן
ברחה למרפסת.
אבא הסתכל עלי ואמר לי לבוא איתו כי הולכים. שאלתי למה והוא
אמר שאמא עייפה ורוצה לנוח אבל לא זזתי ורציתי להגיד לו שצריך
לשאול את אמא שמותר.
תמיד צריך לשאול רשות לפני שהולכים, אפילו אם היא  ישנה.
אבא שאל אותי איפה ניצן ואמרתי לו במרפסת.
הוא התחיל ללכת למרפסת ופתאום עצר וחזר למטבח. רצתי אחריו
והבנתי שניצן עשתה את הסיבוב במרפסת ונכנסה למטבח. אבא נעצר
כשנכנס ואני עמדתי על ידו.
אמא ישבה על הרצפה ליד השיש והסתכלה עלינו וניצן עמדה לידה
ואמרה לאמא יורד דם.
אבא תפס מהר את ניצן ביד והתחיל לסחוב אותה בכוח החוצה, היא
התחילה לבכות ואני מהר באתי להגן עליה ובעטתי לאבא ברגל.
והמשכתי לבעוט בו ולהרביץ לו עם הידיים הכי חזק שרק יכולתי
והוא צעק די דניאל מה אתה עושה תפסיק כבר ובסוף דחף אותי
ונפלתי על הכסא, וכל כך כאב לי שלא יכולתי לקום, ופחדתי שהוא
יברח עם ניצן אבל הוא זרק את ניצן על המקרר והלך.
כששמעתי את הדלת נסגרתי קמתי לאמא אבל היא אמרה לי תבדוק את
ניצן.
אז הלכתי למקרר וניצן שכבה עם הפנים על הרצפה והרגליים והידיים
שלה היו זרוקות ככה לכל הכיוונים.
סובבתי לה את הראש בזהירות והיא הסתכלה עלי. שאלתי אותה ניצן,
כואב לך? והיא המשיכה להסתכל עלי. הסתכלתי לה לתוך העניים, ממש
בנקודה השחורה בפנים וליטפתי לה את הראש, את השיער שלה עם
הקוקיות הקטנות שאמא קנתה לה במכולת ולחשתי לה שלא יכאב לה
לשמוע
ניצן, את רוצה שאני ארים אותך? והרמתי אותה כמו שהיא למדה אותי
להרים בובות והידיים שלי נהיו דם כי ירד לה דם מהראש וכמעט
בכיתי אבל רציתי לשאול את אמא מה לעשות, הסתובבתי לאמא והיא גם
הסתכלה עלי כמו ניצן ופתאום נהיה לי נורא קר, וכבר לא יכולתי
לא לבכות, וניסיתי לשאול אותה מה לעשות אבל לא יכולתי כי בכיתי
ולא יכולתי להפסיק. פשוט ישבתי על הרצפה ולא עזרתי להם ולא
קראתי לאף אחד רק בכיתי כמו שאני בוכה אם יורד דם וממש כואב.
בנתיים בסלון הסרט בוידיאו בדיוק היגיע לקטע שסימבה נתקע על עץ
ומקיפים אותו עדר של תאו דוהרים מהר ואבא שלו רץ בהר כדי להציל
אותו.
אני תמיד בוכה כשהוא מת.