אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו. ראיתי אותו בערך
בשעה 7:00 בבוקר, כשישבתי בהסעה, לבית ספר, של שעת אפס. זה היה
לפני שנתיים.
הראש שלי נשען על החלון של האוטובוס, כואב כבר מכל הפעמים שהוא
חבט בו. הסתכלתי החוצה על כל מיני דברים. על העצים, על השוליים
של הכביש, על הבתים, על הרחובות, המדרכות ועל אותו איש. הוא
היה האיש המסתורי שלי. הוא היה כל כך מוכר לי, כאילו שכבר
שוחחתי איתו פעם על מזג האויר ואפילו מעבר לזה. בכל פעם שראיתי
אותו היה בו משהו קצת מיוחד. פעם אחת הוא היה ממש שמח, ופעם
אחת סתם רגיל, פעם אחת הוא היה עייף ובפעם אחרת היה מלא מרץ
ואפילו רץ את אותה דרך, בה עבר בשנתיים האחרונות, במהירות. פעם
אחת הוא היה כועס ופעם אחת הוא היה די עצוב, נראה לי שזה בגלל
שהוא רב עם החבר הכי טוב שלו.
וככה, במשך שנתיים, כל פעם בשעה 7:00 הוא היה עובר באותה דרך.
לפעמים ראיתי אותו בסופו של הרחוב-איפה שהוא היה אמור לפנות,
ולפעמים ראיתי אותו עוד בהתחלה. אבל הכי הרבה פעמים ראיתי אותו
באמצע, או קצת ליד האמצע. קצת שמאלה או קצת ימינה מהאמצע.
במשך השנתיים האחרונות, השעה 7:00, השעה שבה היה עובר האוטובוס
על פניו, הפכה להיות השעה שלנו. אני הרגשתי שהוא יודע שאני
מסתכלת עליו, כי רוב הפעמים הוא התנהג בצורה אדישה כלפי-
בכוונה. יכול להיות שהוא פחד שאני אשים לב שגם הוא מסתכל עלי,
כל פעם בשעה 7:00. חשתי, יום אחרי יום, איך הקשר שלנו מתפתח.
היו בקרים שהוא אפילו חייך לעברי. אני זוכרת פעם אחת שזה הוא
היה נראה עצוב ואז עברתי לפניו עם האוטובוס והוא חייך קצת.
שמחתי לגרום לו להיות שמח.
אני זוכרת הרבה פעמים שהרגשתי ממש רע ולא התחשק לי בכלל ללכת
לבית ספר, אבל נזכרתי שאני אראה אותו והלכתי, ובאמת כשראיתי
אותו היה עולה על פני חיוך קטנטן. קטנטן, אבל גם זה משהו די
גדול לאותם ימים רעים.
עברו שנתיים, אני לא לומדת יותר. התחלתי לעבוד בתור מלצרית
במסעדה בעלת שם די נכבד. לא ראיתי אותו כבר ארבעה חודשים,
ובגלל כמה סיבוכים שהיו לי בחיים אני נאלצת להודות שאפילו
שכחתי ממנו. והוא שכח ממני... זה לפחות מה שאני חשבתי עד
להיום.
מסתבר שהוא בכלל לא שכח אותי. ראיתי אותו היום במקרה, יושב
במסעדה, לבדו. לא באזור שאני מלצרתי אלא בהכי רחוק ממנו. בדרך
כלל אני לא מסתכלת על אנשים, אלא אם כן אני חייבת (אחרי הכל
אני ממלצרת להם). במקרה ראיתי אותו. כאילו הוא קרא אלי, בזכות
הקשר שנוצר לנו יכולתי לשמוע אותו.
הסתכלתי עליו, אבל משום מה הוא לא הסתכל עלי, הוא רק אכל, לבד.
במשך שעה הוא היה שם, אחר כך הוא קם והתחיל לדבר עם המאבטח של
המסעדה. עברתי על פניו כמה פעמים והסתכלתי עליו וחייכתי, אבל
הוא נשאר אדיש. זה היה מוזר, האיש שלי לא התייחס אלי. אני
מכירה את הבן אדם הזה כל כך הרבה זמן- שנתיים, ולא רבנו אפילו
פעם אחת, ולא העלבתי אותו, אפילו לא בטעות, אני בטוחה בזה!
אחרי כמה דקות שהוא דיבר עם המאבטח הוא הלך לו. פשוט, סתם ככה,
בלי להגיד לי כלום. ציפיתי להרבה יותר מהאיש שלי...
אחרי שהאיש שלי הלך, הלכתי למאבטח ושאלתי אותו מי זה היה אותו
אחד והוא אמר שהוא לא יודע איך קוראים לו אבל אם אני רוצה לדעת
אז שאני אחכה לשבוע הבא. הוא סיפר לי שאותו איש בא בכל יום
חמישי למסעדה ויושב במקום הקבוע שלו למשך שעה. מזמין את המנה
הקבועה שלו ואוכל אותה בהנאה רבה ואחר כך הולך. ככה במשל ארבעת
החודשים האחרונים, ארבעה חודשים ביום חמישי-בדיוק ביום שבו
התחלתי לעבוד...

מי זה אותו איש? אין לי שום מושג לבנתיים. אבל אני אנסה לברר
את שמו ואשנה את שם הסיפור מ"האיש שלי" לאותו שם