אבא שלי היה בנאי.
אבא שלי עבד יותר מארבעים שנה בסולל בונה.
אבא שלי, היה קם כל בוקר לפני חמש, שותה את כוס הקפה השחור עם
החלב בעודו מלמל את תפילת השחר, לוקח מהמקרר את הקופסא של
האוכל, שאימא הכינה לו בערב, ביצה קשה וקצת ירקות, ויוצא לתחנת
האוטובוס. בחוץ עוד יש חושך. יום אחרי יום. יותר מארבעים שנה.
אבא שלי היה פועל עברי כמו שכתוב. כמו שהיה.
היה בונה בניינים. בלוק ועוד בלוק מניח אותם ישר ובאיטיות אחד
על השני ומורח עם הכף את המלט העשוי כל כך טוב.
בשמש, בגובה רב. בגשם. על הפיגומים. עם כובע טמבל. עם פטיש.
והרבה אהבה.  לאט ובעקשנות של נמלה ראה את הבניין עולה ונבנה
חדרים חדרים.
אבא שלי אהב את העבודה שלו.
אבא שלי בנה הרבה בתים. חזקים וישרים כמו פלס.
אני מקנא בו.
יש אומרים שאני דומה לו.
בנאמנות.
בהתמדה.
אני מקווה.

אימא שלי הייתה אשתו של בנאי.
אימא שלי לא הפריעה לאבא שלי לעבוד.
כמו שהקופסא שלו חיכתה לו כל בוקר במקרר, כך כל בוקר חיכו לי
כוס החלב והסנדוויץ לבית הספר. לי ולאחי. חמישה היינו. כל אחד
קיבל את הבוקר שלו מוכן.
קצת אחרי אבי הייתה קמה.
והרבה לפנינו.
כשקמנו נדמה היה שהיא לעולם לא הלכה לישון.
ואת זה לא אשכח.