מחשבות והרהורים ברגעים של כלום, עוד קוביית שוקולד, עוד
סיגריה שנותנת לך חמש דקות פחות לחיות, חמש דקות פחות לעשות
איזה מעשה, חמש דקות פחות להתחרט עליו.
כל האנשים האלו שבונים אותך, שנבנים איתך, ממש צוות לבניין,
יוצרים איזה בעיה מאוד חמורה.  
הרי בניה היא משהו שתמיד שאפשר להרוס, שאפשר לשבור, בין אם זה
מישהו חיצוני שפשוט בא לו לבוא עם פטיש ולנפץ את הכול, או בין
אם הבניין מתמוטט כי הוא כבר רעוע. שנים מתאמצים כדי לבנות
משהו, משהו אמיתי, ובסוף מוצאים סדקים. ברור שתמיד אפשר לטייח,
תמיד אפשר לשפץ, אבל לפעמים ההשקעה לא כדאית, לפעמים הנזק כל
כך חמור שכל מה שנשאר זה לפרק את הכול. לעשן עוד סיגריה שנותנת
לי חמש דקות פחות לבנות איזה בניין.

כל האנשים האלו, שאנו פוגשים במקרה, מחליפים מבטים, ונורא
רוצים שרק יבואו ויגידו שלום, שיעשו משהו, שנדע שזה הדדי,
מטרידים אותי פתאום במחשבות, של "מה אם". מה אם ההוא מהבית קפה
שחייך לי שעה היה בא ואומר משהו, מה אם הייתי שוכבת עם ההוא
מהפאב, מה אם הוא היה מתקשר עכשיו, מה אם ההוא בסוף היה מתבייש
להתחיל איתי, או מה היה אם הייתי עצבנית באותו הרגע ולא הייתי
נותנת לו את הטלפון, איך הייתי נראית עכשיו, מה הייתי עושה,
אולי הכול היה אחרת. מה אם נועה לא הייתה אומרת לי שחבל לבזבז
זמן על מחשבות כאלו וזה לא היה מטריד אותי, אולי בעצם לא הייתי
כותבת את העניין הזה עכשיו. אבל כולנו יודעים שעוברות בנו
מחשבות כאלו.
יש את אלו שאומרים שהכול קורה לטובה, הייתי רוצה להגיד את זה
עכשיו, הייתי רוצה להאמין בזה, אבל מה אם זה לא באמת ככה, מה
אם יכל להיות יותר טוב, האמת היא שזה בכלל לא משנה, כי אני כאן
עכשיו וזה מה שאני עושה, ואי אפשר לשנות את העבר, אז בסדר.
הם גם בטח היו אומרים שאף פעם לא מאוחר יותר אבל לפעמים נדמה
שכן קצת מאוחר מדי. מאוחר מדי כי אני כבר לא אראה את ההוא
מהבית קפה, מאוחר מדי לתקן את זה כי זה פשוט לא אפשרי וגם קצת
מאוחר עכשיו בלילה כדי לכתוב את זה.
אבל אתם יודעים למה תמיד יש זמן? תמיד יש זמן להרוס, לטעות,
להצטער. אף פעם לא מאוחר מדי לעשות איזה נזק, ליצור איזה סדק
בבניין ישן בתוכנו.
ואף פעם לא מאוחר מדי או מספיק לבקש סליחה, ממך.
אף פעם לא מאוחר מדי לעשן סיגריה, סיגריה שהדבר היחיד שהיא
נותנת הוא שיהיה מאוחר מדי. מאוחר מדי להפסיק לעשן