אני עומד על קצה הגשר ומתבונן מטה, סוקר את המים העכורים
הזורמים מתחתי בשלווה. הרוח מנשבת כנגדי, פורעת את שערי לאחור
וטופחת על בטני. הדיאטה שלעולם לא קרתה. ואני ניצב במקומי, רגל
אחת נשענת על הקצה בעוד השניה לחוצה היטב לקרקע לאחור, נשען
קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. שנים שהגשר ניצב כך, חצי גמור,
מוחבא בין השיחים הישנים והצמחייה העבותה. אני תוהה לעצמי למה
הופסקה עבודת הבניה בדיוק במחצית ומה אמור היה לחכות שם מצידו
השני לו העבודה היתה מגיעה לסיומה הטבעי. חצי גשר ישן ולא
שמיש, מוחבא היטב בין הצמחייה ואני עליו, מתנענע מצד לצד
ומיישיר מבטי מטה אל המים והאצות. איזה עומק מסתתר שם מתחת
לפני המים הכהים, אני תוהה.
מה את היית אומרת, אני שואל את עצמי, לו היית פה עכשיו איתי.
ודאי היית שואלת מה מסתתר מתחת לפני המים, עמוק בתוך הנהר.
תמיד היית סקרנית. היינו יושבים ומעלים השערות מטורפות יחדיו
על ספינות אבודות ששקעו במעמקים, שודדי ים שנקברו עם אוצרם אי
שם בתחתית. היינו צוחקים יחדיו, יושבים על שולי הגשר וזורקים
אבנים מטה לנהר. מבלי לומר דבר, הייתי סוקר את פנייך, את החיוך
על שפתייך, נשבה בקיסמך פעם נוספת.
מה יקרה, אני תוהה לעצמי, לו אטיל את גופי מטה ברגע זה. אם
אאבד שיווי משקל באופן רגעי, אם אחליק, אם ארגיש את עצמי נופל
מטה ונבלע אל תוך החשיכה שמתחתי. מי היה מוצא אותי בהמשך ומה
היה עושה. מה היו אומרים ההורים, השכנים, החברים. מי היה בא
להפרד ממני בפעם האחרונה ומה את היית לובשת לו היית שם.
הרוח מתחזקת ומושכת אותי לאחור. אני מטה גופי קדימה, מתגרה.
השיער שלי מתנופף בפראות לכיוונים שונים, קשה להחזיק את
העיניים פתוחות.
אני מתיישב לאיטי על הגשר, יושב על הקצה. מכופף קדימה, סוקר את
המים מתחתי ורואה את השתקפות פנייך, חסרי הבעה, בוהים בי חזרה.
יש לי כל-כך הרבה לומר לך, כה הרבה לספר ולשתף שאני לא יודע מה
לומר, מאיפה להתחיל. אני שותק, לא מזיע מבטי מבבואתך, רואה
כיצד השתקפותך מתנוענעת על-פני המים על-פי כיוון משבי הרוח,
מצד לצד. אני חש בדמעה.
סביבי הכל שקט, רק הרוח נושבת באוזני, לוחשת מילים מכאיבות מהן
לא ניתן להתעלם. אני מרגיש את מגעה הקר של דמעה, זולגת מטה על
פני, מותירה שובל רטוב וקריר אחריה. אני מאפשר לה לסיים
מסלולה, צופה בה בעוד היא נוטשת את פניי ומצטרפת לנהר הדמעות
שמתחתי. אני יכול רק לתאר לעצמי עד כמה הם קרים, המים.
לאט-לאט, בהדרגה, אני מתרומם על רגליי, מניח את שתיהן על קצה
הגשר, נותן לדמעה נוספת להצטרף לקודמתה, בעוד הרוח הולמת בי
בחזקה. צעד קטן קדימה, צעד לאחור. מבט אחרון אל פני התהום
הניצב לפניי בטרם אני מסתובב וצועד חזרה, מגביר צעדי בהדרגה.
וקופץ.