אתמול ירד הגשם הראשון. נדמה לי שקוראים לו היורה. כל פעם
בחורף אני חושבת למה נתנו ליורה את השם הזה, ולמלקוש את השם
המוזר שלו.
כבר 18 שנה עברו, ואני עדיין לא מבינה... נו, טוב, כמו שאמא
אומרת- בחיים לכל דבר יש סיבה.
כנראה שיש סיבה גם לזה שלא התקשרת...
סיבה שאני די מסרבת לחשוב עליה, אולי בגלל שאני לא מוכנה, אולי
בגלל שאני לא רוצה לחשוב עליה, ואולי בגלל שהיא בכלל לא קיימת,
וזה הכל סתם במוח הפרנואידי שלי- הלוואי!
עם טיפת הגשם הראשונה ידעתי שהסיפור איתך לא יגמר כמו שהוא
התחיל- סיום פיצוץ לחופש גדול... מה שהיה בינינו היה די מוזר
ומפרך, אבל משום מה לא נגמרו לי הכוחות- הכוחות לבכות עליך
ואיתך, והכוחות לצחוק איתך, לסלוח ולשכוח...
רציתי שנתחיל ונסיים בסטוץ, ולרגע אני לא מצטערת על איך
שהתחלנו, אבל במשך 3 ימים התפתחו רגשות, וכבר 10 חודשים עברו,
ונדמה כאילו רגשותי שלי רק מתחזקים, בעוד שלך הולכים ודוהים עם
הקיץ הלוהט, ובסופו של דבר אולי גם יימסו בגשם.
עכשיו מתחיל החורף, ואין דבר שהייתי רוצה לעשות יותר מאשר לשבת
איתך על חוף הים, ולהביט בטיפות הגשם, כשהן מטופפות על המים
וחול, וזולגות על ראשינו עוד אנו מתחבקים ומתנשקים.
רוצה שתגיד לי שהחורף הזה כבר לא נהיה לבד, אלא ביחד.
תמיד כשקר בחוץ אז גם קר בלב, ואני קיוויתי שהחורף הזה יהיה לי
חם בפנים, ושהגוף שלי לא יהפוך בשנית ליחידה פסיכופיזית
מטורפת, שמקרינה החוצה כל מה שעובר עליה בפנים.
אחד הדברים שהכי אהבת אצלי, זה שאני כמו נייר צלופן- שקופה אבל
מיוחדת. ז"א שאפשר לראות דרכי הכל, אבל בצבעים יפים כאלה.
למרות שידעת שאני לא יפה- רק חיננית...
זה נשמע מצחיק לסחוט ממך מחמאות על מי ומה שאני, אבל ככל שאני
לוגמת יותר מהבקבוק שאמור לחמם אותי ולעשות לי טוב, כך גם
בוערת בי יותר ויותר התחושה של לגעת בך ולרצות לנשק אותך ושלא
נפסיק לעולם- אולי לפחות עד הקיץ הבא.
הנשיקה הראשונה שלנו הייתה כששנינו היינו תחת השפעת אלכוהול,
אולי זה אומר משהו, כח בעיקרון בכל פעם שנפגשנו, היה חייב
להיות מעורב בקבוק משקה, אחרת לא זרמנו, ואם להכנס למחשבה
פלספנית לחלוטין, אז מה שקרה זה, שבעצם שנינו טבענו בים של
אלכוהול, ששחרר מאיתנו את הכמיהות הכי סודיות שלנו אחד מהשני.
ולמרות שכל מה שאי פעם רציתי מאדם, ובמיוחד ממך, זה לשמוע "אני
אוהב אותך".
המשפט הזה עמד לי על קצה הלשון כל כך הרבה פעמים, וכל כך הרבה
פעמים לא ידעתי מה לעשות איתו.
פחדתי להרחיק אותך, אז פניתי לארבעים ושמונה אחוזים של תירוץ
בבקבוק, כדי להגיד שטויות, ואח"כ לבקש סליחה, ולקוות שתתפלל
שאני בעצם לא מצטערת על שום דבר.
קיוויתי לכל כך הרבה דברים, ומאיזו שהיא סיבה מטופשת לחלוטין
לא עשיתי כלום בנידון, ואני לא יודעת אם גם אתה.
למה לא נפגשנו? למה לא אמרתי לך? למה לא כתבתי מכתב? למה ולמה
- הכל בגדר סימן שאלה אחד גדול.
אני מוצאת את עצמי מתמכרת להנאות הקטנות של החיים, וחושבת
עליך- הלוואי והיית יכול להיות שם בשביל ההנאה והסבל, ושם אני
אהיה שם בשבילך.
אבל הגשם יורד, ואני מוצאת את עצמי לבד בחוף, מביטה בזוגות
אחרים שממשים את הפנטזיה שלי, ואני בוכה. שומעת מוזיקה-
ובוכה.
חושבת עליך ושוב טובעת בבקבוק של משהו לא מוכר- נו טוב, מנסים
כל דבר פעם אחת, לא?
לחיים!