אני זוכרת את זה כל כך טוב, אין מה לאמר, ברגעים הכי אינטימים
שלי אני נזכרת בזה.
אני לא בן אדם שמתפלל או משהו בסגנון, אבל אפילו ברגעים האלה
שאני מרגישה קרובה במיוחד לקדושה מסויימת, אני נזכרת בזה. זה
מן פרדוקס; מחשבה שנחשבת כל כך מזוהמת, שנעשתה עם הקדוש מכל.
האמת שבכלל לא ידעתי איך להתחיל לספר על זה. אני עדיין לא
יודעת. כאילו, לא כל יום אתה בא ומדבר על כזה דבר, בייחוד לא
כשזה מגיע אליו דווקא, וברמה הזו. אין לי מה להוסיף, היה
מדהים. מדהים זה לא מילה, היה... בהחלט ניתן לאמר שהיה אלוהי.
ולמרות הכל, אחרי זה, ישבנו ושתקנו ביחד, הוא הסתכל עלי, בחן
אותי במן צורה מוזרה שידעתי שהוא יודע בדיוק מה אני חושבת ואיך
אני מרגישה. אני לא יודעת למה, אבל זה קצת הפריע לי באותו
הרגע. בכל זאת, קצת פרטיות.
אני עצמי, נמנעתי מלהחזיר לו מבט. לא רציתי להתהפנט שוב לתוך
העיניים שלו, הרגשתי שזה סתם יזיק לי. העיניים האלו שלו, הן
הפחידו אותי. נתנו לי להרגיש את כובד המשקל של כדור הארץ על
הכתפיים.  
פעם ראשונה איתו. ידעתי שזו גם פעם אחרונה. הוא הבהיר לי עוד
מההתחלה שזה יהיה חד פעמי, אני מבינה אותו. יש לו המון
אפשרויות, אחרי הכל. אבל למרות זאת, זה מלחיץ. הרגשתי שהשתיקה
שנפלה פתאום מצידי קצת מביכה ומעיקה, אבל באמת שלא ידעתי מה
לאמר. רק נצמדתי לסיגריה הזו שהוא הביא לי, סיגריה עם טעם של
גן עדן, בחיים לא טעמתי כזה דבר, סוג לא מוכר שהוא הביא איתו,
משם.
"היי, למה את כל כך שקטה פתאום?", הוא לחש לי, משחק לי עם אחד
התלתלים שנפל על העיניים המושפלות שלי. ידעתי שעוד מעט זה
יגיע. עוד מעט הוא יקרא לחבר שלו הזה, ויבקש ממנו "להקפיץ"
אותי הביתה, וזהו. אני לא אוכל להתקשר אליו, לא לקפוץ אליו, לא
אראה אותו יותר אף פעם. והדבר היחיד שישאר לי זה הזיכרון הזה,
הנפלא הזה, שלו... ושלי... ביחד. ואני אחשוב עליו וארצה אותו
תמיד, ואף אחד לא יאמין לי שזה באמת קרה, ולכן אני לא חושבת
שאני בכלל אטרח לספר. אני בכלל לא בטוחה שאני אאמין לעצמי,
אחרי שאחזור הבייתה ואבהה החוצה, תוהה לעצמי האם הוא בכלל
קיים. כל כך הרבה אנשים מפקפקים בו לאחרונה, ממילא.
ישבנו ישיבה מזרחית שנינו, אחד מול השני. החלון היה פתוח, החדר
הבהיק בניקיונו. בחוץ ראיתי את הפרח הזה, "ציפורן גן העדן"
שאני כל כך אוהבת ושמעתי ציוץ ציפורים. הכל היה שם. דשא
ופרחים, כמה עצים לא גבוהים במיוחד, יפהפה. אני כמעט בטוחה
ששמעתי את קורט קוביין שר מאחד הבתים. הנהר שליד הבית שלו היה
צלול כמו בדולח, עם הרבה דגיגונים מאושרים מכל הסוגים והצבעים.

ועדיין, העדפתי להסתכל על השמיכה שלו, שהייתה מלאה בציורים של
ארצות. התמקדתי בציור של מזרח גרמניה (השמיכה הייתה ישנה, עוד
מלפני שבירת החומה שהפרידה בין מז' גרמניה למערב). אין לי מושג
למה דווקא התמקדתי במזרח גרמניה, אולי זה הרגיע אותי, אולי זה
הראה לי שיש אנשים יותר מבולבלים ממני במקום הזה.
"למה את שותקת? הכל בסדר?", הוא הקשה עלי.
מה יכולתי להגיד לו? שזו אחריות גדולה מידי בשבילי? שעד כמה
שזה היה הזיון הכי אלוהי שהיה לי בחיים, זה מפחיד? שלא כל יום
יוצא למישהי כמוני, שאחרי הכל היא בסך הכל בת אדם פשוטה, להיות
ולדבר עם מישהו ברמה שלו? שלמרות שהיה לי ברור מהן הסכנות
שטמונות בזה, עדיין, זיון עם אלוהים זה עול כבד מידי?
כן, שכבתי עם אלוהים והיה מדהים. מדהים זה לא מילה. היה...
בהחלט ניתן לאמר שהיה אלוהי.