בעודי צועד על המדרכה המקושטת במיטב שפכיהם של החיים סביבי,
קונטרס עצום לאידיאליזציה ששליטינו  מנסים להטמיע בנו מיום
היוולדנו, מבטי העייף נעצר במחזה נעים לרוב הדעות: בתוך גן,
נער ונערה יושבים על ספסל כאשר ידיהם שלובות בזמן שעלי העצים
מתאווררים להם להנאתם עקב הרוח הקלה אשר פקדה את הסביבה,
הסביונים המלבלבים שבעונג מרכינים את גופם הזעיר עבור אלתם -
פותחת שערי הבוקר - השמש, דרורי הבקרים על זרועות העצים
מפגינים את יכולתם הווירטואוזית בפיוט, מדקלמים את המערכה
הרביעית ביצירה מפורסמת ביותר שנכתבה במאה ה 16 וכמו הזוג מטה,
מפתים אחד את השניה.
מרחוק בהיתי בתנועות גופיהם העדינות, האזנתי לתפילת ההלל של
הטבע ומשום מה למרות צהלת יצירותיו      
של שליט היקום הלא מאופיין, העצב, שרוי היה על פני.  

"קופידון, אל צבוע שכמותך! טעויותיך הן כמספר הכוכבים שבשמיי
הלילה! "

האהבה מוגדרת  כרגש עילאי, כאופטימיזציה של כל הרגשות אשר
מתערטלות בתוך תוכנו כמו אורגיה אינסופית ורק ברגעי הפוגה,
בזמן שהפיזיולוגיה איננה המוקד, כל מה שנותרות הנן השמחות
והחששות -  הביטוי האמיתי לאמביוולנטיות אשר מאפיינת הכנות
שבמערכת יחסים, האהבה הקרובה מאוד ללבנו .  

הייתכן, שאותה אופטימיזציה - הפסגה אליה אנו שואפים ומתדרדרים
לתהום כסלעים זעירים לא רלוונטיים, באמת יכולה להיות בהישג
ידנו?,

הייתכן שזאת אשליה ע"מ לספק את היצר החייתי המושרש מהרגע שהננו
מתוודעים לעצם קיומנו, החייתיות אשר מאופיינת כהתנהגות לא
נאותה המבוססת על ערכים מקובלים בפאתי החברה אך מאבדת את
משמעותה האמיתית - הצורך בקשר פיזי מתון המושג בקיום מערכת
מסועפת ברגשות - המתנה שרק צלמי האלוהים זכו לקבל?

אותו זוג יפיפה הכמהה לעצירת הזמן הנתון אינו מפתח תהיות
קיצוניות כפסימיזם - הגישה " האפלה " והחד ערכית הפחות מוערכת,
המתפתחת בזמן החיפוש הכאוב אחר  תשובות שונות לגבי מהויות
פרדוקסליות המסתכמות בתוצאה הפחות צפויה אך יחד עם זאת לאחר
ימים ולילות,  נר האהבה ייכבה, משוואת כמיהתם תחליף את ערכה -
רצונם היחידי יהיה שמחוגי הזמן ימשיכו בסיבובם הנצחי הבלתי
פוסק, ולצערם הרב הקשר המיוחד במינו יכנס לתזוזה הקבועה של
מעגל זוגות הזהים, המעגל המכיל בתוכו את הזוגות שהתלכדו יחדיו
עקב הצורך האקונומי הבלתי מתפשר להמשך חיים סדירים, ללא דאגות
כספיות מינימליות אישיות ולכלל המשפחה.




אם כן המשפט הנפוץ " וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה "
בשלילה אכן מסכם את העצב שבקיום הקשר אשר , באירוניה רבה, נחוץ
להמשך חיינו הסדירים . אם כן המשפט  " וחיו באושר ועושר בעצם
עד היום הזה " הנו רוע הגזירה שתוכנה מזויף ע"י האידיאל חסר
הפשרות, אותו אידיאל אשר מכסה את עינינו עד ההגירה הצפויה
והמערערת  אל עבר הריאליזם. הרי אותו נסיך ונסיכה, שהתאהבו אחד
בשנייה באותה דקת דומייה לאחר תלאות רבות כבאגדות ולבסוף
מחליטים לקיים החתונה המיוחלת אכן חיים באושר ועושר עד אשר אנו
קוראים את התמורה שבמשפט המשוכתב, התמורה המתארת את יד
המלנכוליה שבעבר ניסתה לתפוס לשווא את הלהבה ורק בעת קריאת
השורה האחרונה, בעת הגהת שתי המילים הקריטיות, עומדת במשימתה.

אהבה נצחית אכן קיימת, אהבה שמכורח הנסיבות הגיאוגרפיות,
ההמונותיאסטיות והכלכליות איננה יכולה לשרוד אך למרות זאת
הניסיון נעשה ועקב חוסר פשרה היא מסתיימת בצורה ברוטאלית: הלב
מתנפץ ורסיסיו המדממים מתפזרים לכל עבר כחלון אשר נשבר כתוצאה
מאבן בלתי ידועה וכמטר קל שוקעים חלקיו מטה אל הרחוב המואר,
העצב עולה על גדותיו ועקב כך הריאקציה המסיימת הנה ההקרבה.

כיצירה מוזיקלית אשר איננה נשכחת כך המחשבות לגביי אותו הזוג
עלו ללא מוכנות בכל פעם שעצמתי את עיניי באותו יום מיוחד והנני
מקווה לראות מה עלה בגורלם... וכך בעצם לענות על השאלה:

האם קיימת אגדת אהבה שסופה אינו מר?...