אני והוא. תחת כיפת השמיים מציצים בכוכבים. הכל יכול לקרות
מתחת לכוכבים... הכל בחיים

לחלקכם שרוצים לדעת- לא סיפור אמיתי... סתם מיועד
לפנויים-פנויות שבינכם, שתבינו שזה לא עובד- מי שלא הבין את
הפואנטה- לשלוח לי למייל


אני ועומר. שנינו. עומר הוא החבר שלי, אם תרצו, נכון לעכשיו.
יחד ישבנו שם, מתחת לכיפת השמיים, מעל גג המכונית שלו, כאילו
אנחנו הולכים לראות סרט בדרייב אין, או סינמטק- אם תרצו.
יושבים שם ביחד ומסתכלים בכוכבים. מתכרבלים לנו שם, רק מסתכלים
על הכוכבים האלה. אלה שנמצאים הכי רחוק ומעלים השארות מי נמצא
שם, אם יש גן עדן מעבר לכוכבים האלה, אם אנשים שאנחנו אוהבים
הופכים להיות כוכבים ואז משקיפים עלינו מלמעלה. חשבנו על
הכל...

כל כך רציתי לומר לו "אני אוהבת אותך" אבל פחדתי. מה אם הוא לא
יאמר את אותו דבר? מה אם הוא יגיד אוקיי ולא יאמר לי שהוא אוהב
אותי גם. מה אם הוא לא אוהב אותי? חשבתי על זה כל זמן
ההתכרבלות. החזקתי את היד שלו. נישקתי אותו. אני חושבת שהוא
אוהב אותי אמרתי לעצמי. ואז פתאום משום מקום, אני אפילו לא
יודעת איך פרצתי בשאלה ששברה את השתיקה,שאלתי אותו...

"אתה אוהב אותי בכלל?"
הוא, היה המום לגמרי מהשאלה הזאת, כמעט כמו שאני הייתי המומה
שאני יכולה לדבר בלי לחשוב, "וואו, חשבתי שכאלה דברים קורים רק
בדמיון" אמרתי לעצמי בשקט בשקט בלי שהוא ישמע.
הוא הסתכל עליי ישר בעיניים ואז הוא העלה הבעה מוזרה, כאילו
התשובה ברורה מאליה, פתח את הפה ואמר- "ברור שאני אוהב אותך,
את הדבר הכי יפה בחיים שלי" ואני ידעתי לפי ההבעה שלו והפרצוף
החמוץ-חמוד שהוא תמיד עושה כשהוא מרוגז או כשהוא משקר, שהוא לא
אוהב אותי באמת, אבל בכל זאת שהוא רוצה לאהוב אותי. יותר מכל
דבר אחר.
אני חושבת שהוא עדיין מאוהב בחברה הקודמת שלו, מיכל. ואם הוא
אוהב אותה, הוא בחיים לא יוכל לאהוב אותי...
מיכל היא כמו הבחורה המושלמת. היא יפה, רזה, חכמה, מצחיקה
ובנאדם טוב, ומעל הכל- היא אוהבת את עומר והוא אוהב אותה
בחזרה.

משום מקום, כמעט באותה הטפשות שבה אני שאלתי אם הוא אוהב אותי
הוא אמר "הכוכבים ממש יפים היום" ואז פלט "אבל את יותר" אהה,
הוא חושב שאני יפה. לא כמו מיכל אבל עדיין- הוא חושב שאני
יפה...

אחרי שעה, אוקיי, שעתיים, של התכרבלות אחד בתוך השני החלטתי
שאני חייבת לחזור הביתה (מלבד העובדה שיום למחרת היה לי את
המבחן הכי גדול בעולם במתמטיקה, הייתי עייפה בטירוף. התכרבלות
יכולה לעשות לך את זה)

בכל מקרה, התרחקתי מהמקום, הלכתי הביתה ברגל, חשבתי שההליכה
תעשה לי טוב אז נישקתי את עומר לילה טוב והלכתי לי לביתי. תוך
כדי הליכה הסתכלתי על השמיים. התחלתי לחשוב "מה אם לכל אדם יש
בדיוק אדם אחד שמתאים לו?" או "מה אם עומר הוא לא האחד שלי?"
ואפילו המחשבה "מה אם אני ועומר לא היינו מיועדים אחד לשני?"
עברה לי בראש.
ואז הבנתי- תמיד יהיה מישהו שאני אוכל להסתכל איתו על הכוכבים.
על כל הכוכבים. לשבת ולתהות על החיים, על המוות, על גן עדן, כי
לא משנה מה קורה, הכוכבים תמיד יהיו שם שאני אסתכל אליהם.

אפילו אם אני לבד...