שנים שלא ירדה לי דמעה אמיתית, כלומר בכיתי! בכיתי הרבה.
אבל אף פעם לא נשכתי את השפתיים, ונתתי לה לרדת,עד הסוף
ושתיפול מהסנטר על החולצה.
הכל היה מזוייף, מהתחלה. ואני ידעתי את זה.
אבל לא היה לי מספיק אומץ להגיד די. פשוט סחבתי את זה עוד
ועוד.
יום אחד שהיינו בים, תמר אמרה לי:"תגיד ארז, איך זה שאף פעם
אתה לא מחייך?" הסברתי לה משהו על חוסר אושר פנימי או משהו
כזה. האמת היא שאני פוחד. פוחד מלהפוך לזיוף עוד יותר גדול
מאשר אני. כי אם אני עצוב כל הזמן,ואף פעם לא מחייך,אנשים
אומרים, וואו, תראו אותו, זה בן אדם אמיתי, שמראה את הרגש
הפנימי שלו ובלה בלה בלה.
באותו יום שתמר שאלה אותי, הלכתי בלילה בטריינינג כחול עם פסים
בצד וחולצה של גולני לקנות סיגריות בקיוסק ליד הבית שלי.
"נובלס, בבקשה".
הסתכלתי על הקופת משקל של הגרעינים, מעליה היה מודבק שלט:
"לחייך לא עולה כסף". הבאתי חיוך צדדי כזה, אחרי שקוראים משהו
מתחכם, אמרתי למוכר "שגם לבכות לא"
הוא אמר: "מה אתה רוצה? אני רק מחליף מישהו, שש שקל בבקשה"
התיישבתי בגן הציבורי, חנוק מדמעות, אחת אחת ירדו לי על הלחי,
אבל הרגשתי כל כך מזוייף, מתי כבר תבוא אותה אחת, אותה דימעה
אמיתית,
שאפתי שאיפה אחרונה מהסיגריה, הקפצתי אותה באלכסון.
והתחלתי ללכת לכיוון הבית.
לחייך לא עולה כסף... אז למה יש לי פחות שש שקל בכיס.

(exciter)