"יאז'ק בוא ועזור לי להרים את הלבנים"! צעק מונק.
הלכתי במהרה והרמתי את הלבנים.
הנחתי את הלבנים על הארץ, ומחיתי זעתי.
"אז זהו להיום ילד? אתה נראה באמת מותש". אמר לי מונק.
עניתי לחיוב שהרי אני באמת מותש.
"לך הביתה ומחר תאזור כוחות כי יש הרבה עבודה!" אמר ונתן לי
טפיחה על השכם.
חייכתי אליו ונפרדתי לשלום.
בדרך הביתה, ראיתי חיילים נאצים. החיילים היו רבים, ומבט קר על
פניהם.
הם שוטטו ברחובות.בידם סלים גדולים ובהם חתיכות בד לבנות
שעליהם סמל היהודים- מגן דוד.
הם תפסו אנשים ותפרו ללבושם סמל זה. אלו שמרדו בהחלטת החיילים
הוכו חזק, ובכו.
פתאום בא חייל נאצי ומשך אותי! צעק אליי: "הסתובב לצד ואל
תזוז!"
הסתובבתי למרות שלא רציתי. החייל הנאצי תפר למעילי סרט לבן
ועליו כתוב "jude" ותפור עליו מגן דוד.
החייל ציווה עליי לא להוריד את הסרט, כי אם כן גורלי יהיה
מוות.
מוות- מילה נוראית, מפחידה, צורמת. הסתכלתי בעיניו בפחד
ורצתי.
כשחזרתי הביתה כל משפחתי הייתה.
אימא, אבא, אנדריי אחי הגדול וניתה הקטנה בת השש.
אימא הזמינה אותי לשולחן. הלכתי לתלות מעילי וראיתי שעל שאר
המעילים של בני משפחתי אותו סרט לבן כמו שלי.
בעת שנטלתי ידים חשבתי לעצמי- מדוע אנו צריכים סמל כדי שידעו
שאנחנו יהודים? שונים? שנואים?
אבא קרא לי לבוא מהר לשולחן כי בשורות בפיו.
"ממחר אני מתחיל לעבוד בבית המלאכה ואני לוקח את אנדריי איתי"-
אמר אבא.
"באמת? איזו בשורות משמחות! מזל טוב אחי, סוף סוף תעבוד במשהו
יותר רציני ממכירת תפוחי אדמה ברחוב".
אנדריי חייך והמשיך לשתות מן המרק.
אכלתי בשקט, בעודי חושב על היום.
"ניתה, אכלי! אם לא תאכלי לא יהיה לך כח"! שמעתי את אימא אומרת
לניתה.
קמתי, לקחתי את צלחתי נתתי נשיקה לניתה והלכתי לחדרי.
פשטתי את בגדיי ושכבתי לישון.

"קום, קום"! שמעתי קול מתוק קורא לי.
זאת הייתה ניתה. הרמתי אותה ודיגדגתי אותה בבטן .
"די יאז'ק נו די! מדגדג..." נישקתי אותה וקמתי להתלבש ולאכול.
"להתראות אימא". אמרתי.
"לא יאז'ק! חכה! אני צריכה שתביא לאבא את כלי עבודתו לבית
המלאכה! הוא שכח אותם בבית".
"בשבילך אימא - הכל!" אמרתי לאימא ונשאתי את הכלים של אבא על
גבי. נשקתי לאימא ויצאתי.
הגעתי אל בית המלאכה.
מקום יפה, מרוהט, רועש מכל המכונות, והומה בעובדים.
חיפשתי את אבא וחשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי בגלל כל מסת האנשים
שפה.
הלכתי בעודי מסתכל לכל הכיוונים ומחפש את אבא.
לפתע, נתקלתי במשהו ונפלתי!
שמעתי קול עדין צווח. ומולי נערה יפיפייה, לה עיניים תכולות,
פנים עגולות, ושמלה אדומה משובצת.
"אלוהים ישמור! למה אתה לא מביט לאן שאתה הולך"?! היא צעקה.
"אני... מצטער. לא הבחנתי בך. את בסדר?"
"קצת כואבת לי הרגל, תעזור לי לקום בבקשה".
עזרתי לה לקום. היא נשענה עליי והרמתי אותה.
"תודה". היא אמרה. "איך קוראים לך? אתה עובד פה"?
עניתי: " שמי יאז'ק מוניטר . ואני מחפש את אבא שלי. הוא עובד
חדש פה".
"נעים להכיר, יאז'ק. אני פולה דובשק ,אביך בטח נמצא בקומה
למטה. בוא עימי ואראה לך היכן הוא".
פולה... איזה שם יפה. חשבתי לעצמי.
נשקתי לידה ואמרתי: "נעים להכירך פולה. תודה, אני אשמח אם תראי
לי איפה אבי יש לי להביא לו את כלי העבודה שלו".
פולה הסמיקה. וגם אני. אני חושב.
פולה הוליכה אותי לאבי. ונפרדה ממני.
לאחר שהבאתי לו את הכלים, רצתי לעבודה.
"איפה אתה יאז'ק?" צעק אליי מונק.
"סליחה על האיחור מונק, היו לי מעט סידורים זה לא יחזור על זה
שוב".
"תתחיל להעמיס לבנים! יש לנו הרבה עבודה היום!!!"
חייכתי אליו והתחלתי להעמיס על גבי לבנים. משום מה, היום לא
חשתי את הכאבים של הלבנים הכבדות על גבי.
חשבתי עליה. על פולה. על ריח הבושם המשכר שנדף ממנה, ועל שמלתה
האדומה המשובצת שהחמיאה לה כל כך. על שערה הבלונדיני הזהוב
המסורק, ובו סיכה פרחונית המזכירה את עונת האביב.
את כל המחשבות היפות האלו קטעה מחשבה אחת- האם היא יהודיה?
"יאז'ק מה קורה לך?!" מונק דיבר אליי. "אתמול היית עייף, היום
איחרת, ועכשיו אתה מעמיס לבנים יותר ממה ששני פועלים מעמיסים
יחדיו"!
באמת התחלתי לחוש כאבים צורמים בגב.
"אתה צודק. אני אקח הפסקה."
ישבתי לי על אבן בכיכר שליד מקום עבודתי.
נגסתי בלחם עם המרגרינה והסוכר שאימא הכינה לי, תוהה האם פולה
יהודיה.
"יאז'ק, יאז'ק"!!! שמעתי קול צועק לעברי!
"חזור לעבודתך מיד"! היה זה מונק שתמיד צועק.
בערב חזרתי דרך בית המלאכה.
למרות שזוהי דרך ארוכה ביותר, החלטתי ללכת בה אולי אראה את אבא
ואת אנדריי.
פתאום שמעתי צרחות.
"תעזוב אותי! אני לא ישים את הבד הזה על מעילי"!
"אם לא תעשי כדבריי אקח אותך עימי לגטו"!
זאת הייתה פולה! פולה ואחד מהחיילים הנאצים.
רצתי לעברה, משכתי בידה ואמרתי לחייל שאני אדאג שהיא תשים בד
זה על מעילה".
החייל הנאצי שהחזיק בה בכוח, הניח לה והמשיך בעבודתו.
פולה העיפה את ידה ממני וצעקה: "מדוע אמרת לו את זה? מצידי
שיקח אותי לגטו אני לא מפחדת! למה היית צריך להתערב? אני לא
ילך עם בד כזה רק בגלל שאני יהודיה"!
הסתכלתי עליה, על יופיה, ועל עיניה שראו בהם פחד.
"אני מציע לך לתפור בד זה על מעילך. הגטו זה לא מקום נחמד אז
שמעי לעצתי".
נתתי לה את מעילה ואת הסרט, הסתובבתי והלכתי.
בלילה חשבתי על זה שפולה יהודיה אך מתביישת בכך.
המשפט הזה שהיא אמרה: "אני לא ילך עם בד כזה רק בגלל שאני
יהודיה". קשה היה לי לחשוב על זה. על אדם שמתבייש בדתו,
במוצאו,בדרכו, באלוהיו, באמונתו!!!
עצמתי עיני ונרדמתי.
למחרת, החלטתי ללכת עם אבא ואנדריי לבית המלאכה בכדי לראות את
פולה.
כשהגענו, חיפשתי את פולה אך ללא מוצא.
נפרדתי מאנדריי ומאבא ורצתי לעבודתי כדי שלא אאחר.
כל היום בעבודה חשבתי עליה.
מרוב מחשבות רק עבדתי ולא הפסקתי.
האם היא כועסת עליי? האם היא תפרה את הסרט על מעילה? האם היא
בסדר? אולי איזה חייל נאצי תפס אותה??? אבוי לי... דאגתי.
נחרדתי מהמחשבה שיקרה לה משהו!
אבל איך? הרי אני בכלל לא מכיר אותה.
"טוב, להיום זה מספיק ילד. מחר תקבל את שכרך." אמר לי מונק.
לקחתי את מעילי ותיקי ואמרתי: "אז נתראה מחר! להתראות מונק!".
הלכתי בדרך הרגילה. שיערתי לעצמי שאת פולה לא אראה.
השמיים הפכו לוורודים ואז כתומים והשמש בישרה על שקיעה.
הלכתי והבטתי באספלט. בעטתי באבנים שנקלו בדרכי, וחשבתי על
הכל. על הנאצים, ועל מנהיגם הרודן היטלר. על הסרט הלבן שאני
חייב לענוד אותו כל הזמן, ועל פולה.
החלטתי ללכת ל"חורשה של ניתה". תמיד כשאני וניתה הולכים לשם
היא שמחה ומאושרת ולא עצובה כמו תמיד. כשאנחנו בחורשה ניתה לא
מסרבת לאכול, והיא ואני כל הזמן צוחקים.
מאז שלקחו את סוניה חברתה הטובה לגטו, ניתה  נהייתה עצובה
ומלנכולית והיא בקושי מחייכת או מראה רגשות שמחה .
החלטתי ללכת לחורשה ומשם לראות את השקיעה המדהימה והמרהיבה
בצבעיה שיש במינסק שבפולין.
המשכתי לשקוע במחשבות עמוקות על חיי.
ואז מישהו קרא לי.
"יאז'ק?" להפתעתי זאת הייתה פולה.
"פולה!!!" הופתעתי לראות שזאת היא.
היא באה והתיישבה לידי. היא הניחה את ראשה על כתפי והביטה
לשקיעה.
"אתה יודע? אתה צדקת. כשחזרתי באותו יום הביתה ראיתי את דודה
שלי ועל לבושה היה אותו סרט כמו שלי. היא באה וישבה לידי
בשולחן. מזגה לי תה בספל ,וסיפרה לי על מה שהנאצים עושים. מהו
הגטו לפי מה שהיא שמעה, ועד כמה שצריך להיות זהירים."
"אין לך מה לפחד". אמרתי לה.
"את צריכה להיות חזקה ולחשוב שהכל יהיה בסדר."
היא הביטה בי ואני בה. רק העיניים שלנו דיברו בניהם.
ליטפתי אותה וחייכתי. "יהיה בסדר, תאמיני לי. אני ישמור
עלייך!"
פולה חייכה חיוך ושוב הניחה את ראשה על כתפי.
"תספרי לי על עצמך קצת". אמרתי.
"מה אוכל לספר? אימי ואבי נשאו, והולידו אותי. אימא מתה
בלידתי, ואבי שהיה עצוב ובקושי יכל לתפקד מרוב דיכאון וצער,מסר
אותי לדודתי שהייתה אלמנה. תספר לי עלייך גם!".
רוח קרירה נשבה בחורשה. עטפתי את פולה במעילי. חצי בשבילי וחצי
בשבילי. חיבקתי אותה חזק כדי שלא יהיה לה קר.
" לי יש שני הורים. את אחי הגדול אנדריי את בטח מכירה מבית
המלאכה, ואחותי הקטנה ניתה.
אני עובד בבניין, אני מעמיס לבנים."
פולה חייכה. "אני יכולה לשאול אותך משהו?" היא אמרה.
"בטח". עניתי.
"כשאמרת לי שאתה תשמור עליי אתה דיברת מהלב? ברצינות?"
"כמובן שכן! למה שאלת זאת"?
"אתה מציע לשמור עליי בזמן שאנחנו בקושי מכירים אחד את השני...
זה נראה לי מוזר קצת.
יש סיבה להצעתך?"
תהיתי לרגע. לספר לה שאני מאוהב בה או לא? לספר לה שהיא האדם
היפה ביותר עלי אדמות שעיני זכו לראות או לא? להתוודות
ברגשותיי או לתרץ לה איזו סיבה?
נשמתי עמוק ודיברתי אליה.
"תראי פולה, מאז שנתקלתי בך ופגשתי אותך לא הפסקתי לחשוב
עלייך.
הכל אצלי השתנה. המחשבות שלי, החלומות שלי, הרגשות שלי הכל מאז
שראיתך.
אני מרגיש ש... ש... אני אוה.. " גמגמתי.
"אתה מרגיש שמה?" שאלה פולה.
"האמת, נורא קשה לי לומר את זה. זה מכביד עליי". עניתי.
"תנסה למצוא דרך אחרת כיצד להסביר לי מה אתה מרגיש! הרי לא
תשאיר אותי במתח נכון?" אמרה לי פולה.
הסתכלתי עליה. מבט חטוף לשניה והשפלתי מבט. אחר-כך הרמתי מבט,
ליטפתי את עורה הרך, את לחייה השמנמנות, ואת שפתיה הורדרדות
שהזכירו ורד בשיא פריחתו.
התקרבתי אליה ונשקתי לה.
הרגשתי בעננים, מרחף ,כאילו אני עף.
לנשיקה היה מן טעם של תותים בעונתם הקיצית, מתוקים וממכרים.
כשהנשיקה נגמרה, הרגשתי שבשפתיה של פולה יש כמו מן מגנט המושך
אותי ואת שפתיי לנשק אותה שוב שוב ושוב...
פולה הביטה בי. מבט מעמיק המנסה להבין משהו לא מובן. ואז היא
חיבקה אותי.
מאחר שכבר החשיך הלכנו. לוויתי אותה הביתה, נשקתי לה נשיקה
קצרה ומתוקה ורצתי עליז לביתי.

נכנסתי, האוכל כבר היה על השולחן וכולם חיכו לי לאכול.
"יאז'ק!" ניתה צעקה אליי.
"איפה היית? רציתי שתבוא מהר!"
חייכתי ונשקתי נשיקה לניתה!"
אכלנו. כל המשפחה ביחד. עד שפתאום נשמעו דפיקות חזקות על
הדלת.
"מי זה יכול להיות בשעה כזאת?" אמר אנדריי.
אבא פתח את הדלת, ומולנו מוצבים שלושה חיילים נאצים בעלי נשק
ומבט מרושע.
"יש לכם עשר דקות להתארגן ולצאת. אנו לוקחים אתכם למקום בו
יהיה יותר טוב".
"לא, לא!!! לא רוצה ללכת!!!" צעקה ניתה שכאילו ידעה כבר לאן הם
לוקחים אותנו.
ניתה צרחה צעקה ובכתה. ניסיתי להרגיע אותה אך לא הצלחתי. בא
חייל אחד וסטר לה.
דחפתי אותו! "אינך מתבייש להכות ילדים?!" חיבקתי את ניתה
הנסערת.
"אם לא תהיו מוכנים בעוד מספר דקות, רע יהיה סופכם." אמר לנו
החייל והלך.
אימא הלבישה את ניתה ,אותי ואת אנדריי בבגדים חמים.
"לכו לארון הגדול שבמטבח, פתחו אותו עד סופו וצאו משם אל
הרחוב. נסו למצוא לכם בור או מקלט שבו תוכלו להסתתר. ילדים
שלי! תשמרו טוב ,טוב על ניתה."
"לא! אימא! אני רוצה ללכת איתך!" ניתה צעקה והשתוללה.
"קחי אותה איתך אימא. אין ברירה. אני ואנדריי נסתדר."
נשקתי נשיקה ארוכה לאמי, אבי ובמיוחד ניתה הקטנה שלי.
אני ואנדריי לקחנו לחם ומים ובגדים חמים ויצאנו.
 כשיצאנו מתוך הדרך שבמטבח, התחלנו לרוץ.
לאחר מרחק רב שעברנו מצאנו מקום מסתור ושכנו בו.
אנדריי נרדם אך אני? הייתי מודאג וגם מוצף באושר.
פולה שלי. אהובתי...נישקתי אותה. חשתי אותה. היא סלחה לי ולא
כעסה עליי.
ואילו דאגותיי הרבות הן מה יהיה עם אבא ואימא וניתה שלי? האם
הם בסדר? מה אמרו החיילים הנאצים כאשר ראו שברחנו? לאן לקחו
אותם?
חשבתי על כך ואז חשבתי לעצמי- ומה עם פולה?! האם גם לביתה
הגיעו? ואם הגיעו הייתכן שעולם לא אראה אותה שוב?
נבהלתי... הערתי את אנדריי וסיפרתי לו על פולה ועל שאני חייב
לקחת אותה עימי.
אנדריי ידע מה היא אהבה. הנאצים המקוללים (כך הוא קרא להם)
הרגו את אהובתו לפני פניו. היא סירבה ללכת לגטו והם ירו בה
ורצחו אותה בדם קר.
"רק תשמור על עצמך אחי טוב"?
הנהנתי בראשי. חיבקתי ונשקתי לו שמא זאת תהיה הפעם האחרונה
שאעשה זאת, ויצאתי לדרכי.
התרחקנו הרבה מביתנו ולכן הדרך חזרה הייתה ארוכה מאוד.
הגעתי רק בעלות השחר לבית של פולה.
דודתה של פולה השקתה את הפרחים היפים שבגינה.
הגעתי מתנשף. שאלתי: "היכן פולה?"
והיא ענתה: "פולה ישנה יקירי, ומי אתה"?
"אני חבר. שמי יאז'ק מוניטר. הנאצים בדרך לקחת אנשים לגטו
ורציתי להצילה. דאגתי לה".
מבטה של הדודה נהיה מודאג. היא הלכה להעיר ולהכין את פולה.
היא הנחתה אותנו מה לעשות.
פולה הייתה עצובה ומודאגת, בעצב רב היא נפרדה מדודתה.
התחלנו לרוץ, רצנו כמעט יום שלם עד שהגענו למקום שבו נוכל
להתחבא.
מצאנו מן צריף קטן סגור שבו נוכל להסתתר.
פולה ישבה לידי. לקחתי כיכר לחם שהיה לי ובצעתי ממנו חתיכה לי
ולפולה.
פולה נגסה בלחם ואז התחילה לבכות.
"ששש... אני א יתך ואני ישמור עלייך. אנחנו חייבים לדבר בלחש".
אמרתי.
ניגבתי לה את הדמעות מלחייה.
"תודה אהובי שלי. אני שמחה שיש מישהו שיוכל לשמור עליי".
נשקתי לה ונרדמנו. אני והיא מחובקים, מאוחדים, מאוהבים.
בבוקר שמענו יריות וצעקות של אנשים.
"לא, לא! רק לא לגטו בבקשה!"
"אם תסרב לי אהרוג אותך!"
"אני לא הולך לגטו הנוראי!!!"
ואז נשמעה ירייה. ואישה בוכייה התחילה לצעוק ולבכות.
פולה חיבקה אותי. היא רעדה בכל גופה ונהייתה חיוורת.
פתאום נפתחה דלת הצריף ומולנו ניצב חייל נאצי המאיים ברובה.
"קומו ולכו אחרי. מיד!" אמר החייל.
קמנו והלכנו לא מרצוננו. פולה נורא פחדה ובכתה. הייתי חייב
להיות חזק בשבילי ובשבילה.
החייל הוביל אותנו לפסי רכבת.
אלפי, מיליוני אנשים נכנסו לקרון אחד.
כמו סרדינים דחוסים בקופסא היינו בקרון.
נראה לי היינו בקרון יותר מיומיים.
רציתי לפחד, ולהתייאש, לבכות על שאיבדתי את משפחתי.
אבל פולה הייתה כמו אבן מזל בשבילי. שרדתי, הייתי אמיץ. שמרתי
על אהובת לבי מכל משמר הייתי חזק בשבילה וגם בשביל עצמי.
הסתכלתי עליה. פניה היו חיוורות ועצובות. חיוכה המקסים לא שב
לעלות מאז שבאנו לצריף.
המראות הנוראיים והמחרידים שהיו בקרון הפחידו אותה למדאי.
אנשים מתו על ימין ועל שמאל, הצרחות ובכי שהיה שם היה בלתי
נסבל, אנשים השתגעו, לא היה איפה לעשות את צרכינו חוץ מהקרון
והריח היה צחנה נוראית.
ליטפתי את פניה. היא הביטה בי.
"מתי זה ייגמר יאז'ק? מתי?!" היא אמרה לי.
"פולה היפה שלי... אני אינני יודע. אבל אני יודע שאנחנו חייבים
לשרוד ולהיות חזקים. יהיה בסדר." עניתי לה.
נשקתי למצחה, ואחר- כך לאפה הסולד שעליו היו כמה נמשים,
ולבסוף, לשפתיה הורדרדות.
חייכתי אליה והיא חייכה.
באותו רגע פניה חזרו להיות קורנות וצבע עורה חזר למלא את
פניה.
"פולה יקרה לי יקרה.
פולה יקרה לי יקרה.
שיר קטן אשירה לך כי אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך.
אחייך אלייך אחייך.
אחייך אלייך אחייך.
שיר קטן אשירה לך כי אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך."
שרתי לפולה את השיר שאימא שלי הייתה שרה לניתה כשהיא לא הצליחה
להרדם בלילות.
פולה חייכה וצחקה. "מאיפה אתה יודע לשיר כל כך יפה?" אמרה לי.
"אני יודע לשיר, לרקוד, ולעשות עוד הרבה דברים. ואם זה תלוי
בכך שתחייכי אעשה הכל".
הנוכחים בקרון הסתכלו עלינו והביעו חיוך קטן.
קמתי על רגליי וצעקתי:
"אנחנו חייבים להיות חזקים!"
הרמתי את פולה, והתחלנו לשיר ולרקוד.
עוד אנשים קמו על רגליהם ורקדו ושרו.
היה שם זקן אחד שהביא עימו מנדולינה, והוא התחיל לנגן לנו.
מאותם רגעים, הפחד נדחק לפינה ורק השמחה והאושר שלטו.
לאחר כמה דקות הרכבת עצרה וכל מי שרקד, נפל מהעצירה של הרכבת.
ישבנו וחיכינו למשהו לא מוגדר.
פתאום פתחו לנו את הדלת. אחרי כמה ימים שלא ראינו אור יום, זה
היה ממש אושר לזכות להיות שוב בחיקן של קרני השמש הזורחות.
גדודים, גדודים, הובילו אותנו לגטו. "גטו וורשה."
הלכנו עד שהגענו למקום ובמרכזו אדם שנתן לנו כללים.
לאחר נאומו היינו צריכים ללכת מרחק עצום.
רגלינו כאבו, אך התגברנו בעזרת אהבתינו-אני ופולה היפה שלי.
"יאז'ק, יאז'ק!!!" שמעתי קול מוכר צועק לעברי.
זה היה אחי- אנדריי.
"אנדריי! אחי היקר!!!" חיבקתי אותו חזק!
"אתה לא יודע כמה דאגתי לך. כל כך כעסתי על עצמי שלא באתי איתך
לחברתך, שמא קרה לך משהו. כשיצאתי החיילים תפסו אותי! אני
מאושר כל כך שאתה בסדר."
חייכתי אליו. לקחתי את ידה של פולה והצגתי אותה לאנדריי.
פתאום ביקשו מאתנו לעצור.
החיילים הנאצים המקוללים חילקו אותה לטורים.
בכל טור, היה חייל שחקר אותך על מקום עבודתך, והפנה אותך לאיזה
כיוון תלך.
אני, פולה ואנדריי הלכנו למקום שבו גילחו את שערותינו, רחצו
אותנו, לקחו לנו את לבושנו, ומספרו אותנו.
175893968 היה המספר שלי.
לכל האנשים היה אותו לבוש- כובע בצבע אפור וחולצה ומכנסיים
בצבע שחור, אפל.
אחרי כל הסידורים הללו, לקחו אותנו למן מסדר ובו חילקו אותנו
לשתי קבוצות.
הפרידו אותי מפולה היפה שלי היא הייתה  שייכת לקבוצה השנייה.
היא החלה לבכות, "אני רוצה להיות איתך יאז'ק!!!" היא צעקה
לעברי.
"קבוצה מספר אחת תלך לעבוד, וקבוצה מספר שתיים תלך לרכבת". אמר
מפקד הנאצים.
"אני אוהב אותך". צעקתי לפולה.
"גם אני יאז'ק אהובי!" פולה ענתה לי.
"אני מקווה שאראה אותה שוב". אמרתי לאנדריי.
אנדריי הניח את ידו על כתפי ומבטו היה עצוב ונפול.
"אחי, הרכבת הזאת היא רכבת השמדה. יש בה גזים והיא נועדה
להשמיד יהודים. אני מצטער." אמר לי אנדריי.
אהובתי, פולה היפה שלי, האדם או בעצם המלאך שנתן לי את הכוח
בימים האלו הולך למות?!
"מה?!" צעקתי אליו.
לא ייתכן!
אתה אינך דובר אמת!
"אני מצטער, זוהי האמת." אמר לי אנדריי.
דמעות החלו לזלוג מפניי.
חיבקתי את אנדריי, ונתתי לו את פת הלחם שהיה בכיסי.
הבטתי לרכבת שהחלה לנסוע.
הרכבת הייתה שונה מהרכבת שבה נסענו בהתחלה, אני ופולה אהובתי.
ברכבת היו חלונות וסורגים והיה ניתן לראות את האנשים ששם.
פולה שלי הייתה ניצבת שם כמו גוש קרח.
התחלתי לרוץ, לרוץ מהר מהר אל פולה שלי.
"פולה, אהובתי, צעקתי! חזרי, חזרי, אל תלכי לי! פולה!!!"
עליתי על סורגי החלון שהיו ברכבת ונשקתי לפולה שמבעד לחלון.
שפתי מלמלו: "אני אוהב אותך... פעם, ועוד פעם ועוד פעם..." עד
שפתאום התחלתי לחוש כאבים חזקים וצורמים בגופי.
שמעתי ירייה שכביכול פנתה אליי.
מבטי פנה לפולה. פולה האהובה שלי, הפרח הכי יפה מכל הפרחים
שבארוגה,המלאך שאלוהים שלח לי, הילדה הכי יפה בגן אפילו אחרי
שגזזו את שערה הבלונדיני,הזהוב ואחרי שפשטו ממנה את שמלה
האדומה המשובצת שהתאימה לה כל כך, ואחרי שהפרידו אותה ממני היא
עדיין היפה והאהובה שלי.
ניסיתי לחייך למרות הכאב שהיה לי בגוף, בנשמה, ובלב.
דמעות זלגו מעיניה התכולות, היפות, הכנות של פולה אהובתי.

ואני? רק חשבתי על פולה היפה שלי שלא אראה עוד לעולם...