מוקדש באהבה גדולה לענבל, שמי יתן והיא תחלים...


אחרי שבלעה את הכדור השישה-עשר היא התחילה להתחרט אבל כבר לא
יכלה להפסיק.  "אם הייתי חותכת את הורידים זה היה פחות ארוך
ומייגע" חשבה לעצמה ובלעה את הכדור השבעה-עשר.  היא כבר לא
הרגישה כלום.  זה עבר לה בסביבות הכדור השביעי, טיפה אחרי
שאיבדה את היכולת לעצור את עצמה.  זו הייתה הפעם החמישית בה
ניסתה להתאבד, בפעמים הקודמות משהו תמיד השתבש.  היא ידעה שגם
הפעם לא תצליח, אבל בכל זאת לא ויתרה לעצמה.  היא האמינה שיום
אחד היא תצליח.  אולי.

היא בלעה את הכדור השמונה-עשר ומחאה לעצמה כפיים.  בפעם
האחרונה היא התעלפה מיד אחרי הכדור השבעה-עשר.  "שברתי שיא"
חשבה ונזכרה בפעם הראשונה בה בלעה כדורים - שניים כל פעם,
במהירות.  תוך שלוש דקות היא בלעה עשרה כדורים!  אבל אז היא
הקיאה והכל נעצר.  עכשיו היא כבר עושה את זה לאט, אולי בשביל
לסבול.  זה כבר כמעט שעתיים מאז התחילה.

היא עוד ניסתה להקפיד על נשימות ארוכות אבל כבר לא הצליחה.
היא הזיעה ורעדה.  הגעילה את עצמה ומנתה עוד סיבה טובה למה היא
צריכה לגמור עם החיים שלה.  אני לא חושבת שהיא באמת האמינה
שאחר כך יהיה לה טוב, אבל היא תמיד אמרה שהיא חייבת לבדוק.  אז
נתנו לה, והיא נתנה לעצמה.
בדיוק ברגע בו היא הכניסה לפה את הכדור התשעה-עשר אחותה נכנסה
לשירותים.  מספר תשע עשרה חדר לנשמתה ביחד עם הצרחה של אחותה.
היא עצמה עיניים ושתקה.  כנראה שהיום זה לא יקרה.

כל מי ששמע את הצרחה הבין.  זו שוב היא.  הם כבר לא התרגשו, הם
היו מוכנים לכך.  לפחות כך הוא אמר לפני שניגש אליה.  הוא לחש
דבר מה על אוזנה והיא הנהנה בראשה.  אחר כך הוא ליטף וחיבק
ונישק אבל היא הייתה אדישה.  רק רצתה לסיים כבר עם כל זה.  היא
חשבה על הפעם הבאה.  אולי היא תנעל את הדלת.