אותם הימים, לא ישכחו אף פעם, הסימן המוסכם ביננו היה שתי
נקישות, נקישות רועשות שאף אחד מלבדי לא מסוגל לשמוע.
גם כשהוא לא הקיש תמיד הרגשתי בנוכחותו, היה משהו באוויר שתמיד
הזכיר לי אותו.
תמיד חשתי במבטו אך העיניים שלנו לא נפגשו לעולם.
הוא חילק אין ספור מחמאות ובדרך כלל גרם לי להרגיש טוב עם
עצמי. הוא היה משתתף בכל המחשבות
הסודיות שלי ואף הכיר את התת מודע והבין את הרגשות שלי בצורה
טובה יותר ממני. היו פעמים שהייתי רוצה להישאר עם המחשבות לבד,
אך הוא תמיד התערב לי בהם ואף לא נתן לי מנוח לרגע.
הוא היה מסוג האנשים שמקשיבים, אך לא אומרים בבירור מה טוב ומה
רע, באיזו דרך לבחור, תמיד ידעתי שהוא שם כדי להקשיב גם מבלי
שהיה נוקש.
המצפון שלי אף פעם לא היה שקט הוא דאג תמיד לעורר לי אותו
בצורה הברורה ביותר שיש. לפעמים הקול שלו גרם לי לעשות מעשים
קצת טיפשיים אך כל עוד ידעתי שהוא איתי שום דבר לא שינה לי.
במשך הזמן הרגשתי משהו בתוכי שמתחיל להתבלבל, בכל פעם שחשבתי
עליו (רוב הזמן) הלב פעם בחוזקה, ומעין רגש מוזר חלחל בי אני
חושבת שזוהי הפעם הראשונה שהרגשתי את טעם האהבה. אחרי אותם כל
השנים שהוא ליווה אותי איך היה אפשר שלא לתת לרגש לחלחל בי?
מאחר שהוא הכיר אותי טוב כל כך חשבתי שהוא יבין זאת עם הזמן,
ניסיתי לרמוז, אך הוא לא שם לב. אולי זה מפני שהוא היה שקוע כל
כך בבעיותיהם של אחרים. למרות שאף פעם לא הבנתי מה פשר
ההתעניינות הזאת הרי הוא אף פעם לא עזר, הוא תמיד הקשיב, לעולם
לא ייעץ.
הוא היה הקול שבי היחיד שהבין אותי, אף אחד לא סיפק לי את אותה
ההקשבה כמוהו, ולמרות שהוא לעולם ייעץ לי, עצם הנוכחות שלו
ריגשה אותי. דבר אחד שאני לא מבינה איך הוא לא שם לב לרגשותיי
כלפיו זוהי שאלה שלעולם לא תיפתר. יום אחד הגעתי לשלב שבו לא
יכולתי לשאת את העול הזה לבדי, אף אחד לא הצליח להתחבר
לרגשותיי, החלטתי ללחוש לו בשקט בשקט לחישה שקטה מבחוץ אך
רועשת מבפנים "אני.. אממ.. אני... חושבת שאני מתחילה...
ל..התאהב בך..." באותו רגע חשתי במשהו מוזר, האווירה השתנתה,
הרגשתי שכל העולם התהפך על צידו, הכול נעצר, ודממה שררה בחדר,
כמעט שלא הרגשתי בנוכחותו. מאותו הרגע ננטשתי, אולי הפחדתי
אותו חשבתי לעצמי "אני אתן לו קצת זמן", אמרתי. עברו ימים
ולילות, הרגשתי לבד, מפוחדת, לא היו נקישות, ולא הרגשתי
בנוכחותו יותר. עד שיום אחד שמעתי שיחתם של שני אנשים אשר ישבו
מלפניי באוטובוס ביום קיצי. שיחתם עסקה באמונה בישות מסוימת,
"אלוהים לא יכול להתאהב" האחד אמר, השני הנהן בראשו. עיניי
נפקחו לרווחה
ומכך הבנתי שדמותו היא אינה אנושית, הוא אינו יכול לאהוב, בגלל
זה הוא אינו מייעץ, ואולי בגלל זה עולמינו נראה ככה כיום, ללא
אהבה, לא אנושי, לא מוסרי, אין חשיבות לחיים. תמיד הרגשתי שיש
בו משהו עצוב, ואולי משום שהוא סובל מחוסר אהבה הוא מנחית
עלינו את אסונו.