המילים הראשונות של סיפור, כל סיפור, הן המילים שהכי קשה
לכתוב. הן תמיד המילים שהקורא קורא ראשונות והן אלו שייקבעו את
יחסו לסיפור. תמיד אני נלחם עם עצמי במשך ימים על המילים
האלו.
כשאני חוזר הבייתה אני מתיישב מול המחשב ומפעיל את הוורד. אני
בוהה במסך המרצד וחושב על המילים האלה... המילים הארורות האלה.
יושב ובוהה בסמן המהבהב, שעה ארוכה בוהה בו, אך המילים לא
באות. אני שם מוזיקה במערכת, הדיסק החדש שקניתי לפני יומיים,
שאולי היא תתן לי השראה. אני יושב בישיבה כפופה שכזו מול המסך
ומבלי לשים לב אני שר עם השיר בשקט. אני מחכה שהמילים יבואו אך
הן נשארות בארץ מילות-הפתיחה-המוצלחות.
אני כותב משפט וחושב לעצמי "גבר, איזה משפט בן-זונה הבאת פה!"
ואז קורא אותו ולפתע הוא סתם אוסף אקראי של מילים. לא מילים
נחמדות, מחוכמות ומפתות לקרוא אלא מילים סתמיות, גולמיות
ומטופשות. מוחק כמה מילים, מוסיף כמה מילים חדשות ומסדר מחדש
את המילים וגם הפעם אני חושב "משפט כזה אנשים יזכרו לנצח." ואז
עוד פעם קורא ועוד פעם מאכזב את עצמי...
אני מכבה את המחשב ואת המוזיקה. החלטתי לחזור לשורשים - לכתוב
על בלוק כתיבה. אני יוצא החוצה לשדה הקרב שלי כשאני חמוש בנייר
ועט בלבד כנגד המילים... המילים האבודות האלה. אני יושב על הגג
בכיסא הנוח שיש שם, משקיף על השקיעה התל-אביבית ומהרהר על
החיים. שום תובנות עמוקות שיש להעלות על הנייר שאף אחד לא העלה
כבר, שום מחשבות פרובקטיביות שיעברו את המעטה האדיש של האנשים
של היום, כלום. פשוט כלום. אין אפילו מחשבה לסיפור מקורי כי כל
המילים אבדו והן לא יחזרו לעולם.
אני חוזר מובס ומושפל מהקרב כנגד המילים. "אולי מקלחת תעזור לי
להעביר את תחושת ההשפלה" אני חושב לעצמי. אני נכנס למקלחת
וממלא את האמבטיה במים חמים. בעוד שהאמבטיה מתמלאת אני מסתכל
במראה ורואה דמות של לוחם - אותו לוחם שהיה פעם גנרל דגול
שהביס את כל אויביו והיה שליט המילים - זקן שעבר זמנו, לוחם
שהפסיד בקרב האחרון של חייו, לוחם שאין טעם לחייו ללא הקרב.
אני נזכר שמישהו אמר פעם "העט חזקה יותר מהחרב" אז אני לוקח את
העט שעל השולחן ונכנס לאמבטיה. אני מרגיש את גופי נרגע, את
ליבי פועם, את זרימת הדם ההולכת וגוברת. אני מקרב את העט לפרק
היד שלי, ומשסף.