הכותרת בעיתון הבוקר הייתה "אסון כבד נמנע", חייכתי לעצמי
וניסיתי לשחזר מתי הכל התחיל...

היה זה כמעט מלפני שנה, מעט זמן אחרי חג הפסח, שבו חל הפיגוע
באלון מורה, בבית משפחת גביש הי"ד, כל הזמן דיברו על כמה חבל
ש"הוא" היה רחוק ממנו. בעצם היה מדובר באקדחו הפרטי של ראש
המשפחה, שבמקום להיות צמוד איליו בחגורה הוא היה "רחוק" ממנו
על השידה שליד, פחות מדקה לקפוץ ולקחת אותו להגן על משפחתו. אך
דקה זאת - זה בדיוק מה שהיה חסר שם. ואת הסוף המצער כולנו
יודעים.

בתקופה שאחרי, הדיון הציבורי בחברה הקרובה נסב סביב הנושא עד
כמה תלויים אנו בנשק, כאשר מצד אחד קמו אלה שאמרו שאל לנו
להראות סממנים של פחדנות וחייבים אנו להמשיך בשגרת החיים, הם
הוסיפו ואמרו שכאן יושבים רק האמיצים, ושכך הקב"ה מנסה אותנו
לבדוק מי באמת מתאים לשרתו ומי שלא, כאשר הם רומזים למחזיקי
הנשק שאם הם לא מסכימים לחזור בתשובה ולהיות בלתי ממוגנים
כמוהם אז שלפחות יעזבו את האזור ויחזרו למרכז הארץ, ולא ישקרו
לעצמם כאילו שגם הם מה"ציונים האמתיים". לעומתם קמו הרוב הגדול
של החברה שאמרה שמצוות "ונשמרתם לנפשותיכם מאד" עומד מעל הכל,
"מכאן אנחנו לא יכולים לעזוב בגלל חשיבותה של ישיבתנו כאן, אך
לפחות נשתדל לשמור על עצמנו כמה שיותר" לקולות האחרים יצטרפו
רובם המוחלט של הרבנים ומנהיגי הציבור.

במקביל אצלנו באולפנה היו הדיונים מה בכלל כל זה שייך לנו
הנוער, ועוד יותר לנו הבנות שלכאורה לא קשורות לנשק. הנהלת
האולפנה שהייתה קשובה לצרכי התלמידות החליטה לארגן לנו יום
עיון בנושא. באחת ההרצאות אמר שם הרב שלדעתו בגלל גודל השעה,
ובגלל הצרות הקמות עלינו מצד אויבנו ושונאינו אכן ראוי ואולי
אפילו צריך שגם הנשים ייקחו חלק בנטל וישאו נשק צמוד אליהם,
והוסיף "אך לצערנו יש בזה הרבה בעיות הלכתיות ולכן לא נהגנו"
אמר בקול מתנצל. אני בכל אופן שכבר שעמדתי לחוג את יומולדתי
השמונה-עשר הרגשתי שסוגיה זאת נוגעת אלי באופן אישי. כאשר
ניגשתי לרב הוא הרגיש קצת נבוך והפנה אותי לרב היישוב שלי.

קבעתי פגישה. הרב הוא יהודי צעיר בעל חזות מרשימה, מאנשי הרוח
שהאידיאלים הם מה שמזיז אותם, קיבל אותי בסבר פנים יפות כמו
תמיד, פרשתי לפניו את הבעיה, שכמובן שהוא כבר הכיר אותה
"בגדול", הוא שאל האם אני מחפשת פסיקה אישית או משהו כללי
לכולם, חייכתי, ואז הוא הסביר לי בכובד ראש, שיש דברים שעדיין
הציבור אינו יכול לעמוד בהם כי מצד האמת אכן מן הראוי שכולם
השתתפו בהגנה, אך מה לעשות שלראות אשה עם נשק זה עדיין לא דבר
מקובל ונראה כאילו יש כאן ניסיון לפרובוקציה. "ומה אם לא
יידעו?", שאלתי. "הו, זה כבר דבר אחר, ואכן זה נראה כפתרון
מצויין" ענה, "אבל איך תצליחי להסתיר זאת?". כאן הבטחתי לו
להשתדל שלא לעורר בעיות מיותרות ובעזרת האל, נעלה ונצליח.

את הקורס החלטתי לעבור בנתניה, כך רחוק מהיישוב ומאנשים
שמכירים אותי אני מקווה שסודי יישמר, להורים כמובן לא סיפרתי,
נאלצתי לספר להם שיש לי סידורים בסניף ולהמציא כל מיני סיבות
לחזרתי המאוחרת הבייתה. בקורס היו בעיקר גברים, בתחילה הם לא
הבינו מה עושה שם אחת עם חצאית, גם הבנות שהיו שם, בוגרות צבא
שרוצות גם רשיון לנשק אישי, מה ה"דתיה הקטנה" עושה כאן, אבל
בסה"כ האווירה הייתה בסדר גמור. כך פעם- פעמיים בשבוע ותוך
פחות מחודשיים יש לך רשיון להרוג. במשרד הפנים הפקידה שוב לא
הבינה מה אני רוצה ממנה, וניסתה בכל מיני שאלות. אך בסוף
קיבלתי את הרשיון הנכסף.

עכשיו הגיע החלק הקשה, מאיפה אני משיגה נשק, ואיך אני החביא
אותו. הלכתי אל הרב וסיפרתי לו בהתרגשות עצומה שהצלחתי לקבל את
הרשיון, ועכשיו אני צריכה להשיג נשק. הוא חייך את חיוכו העדין,
"תראי את יודעת שהבן שלי יגוייס השבוע למילואים אז בשבת הזאת
תוכלי לקחת את שלו, ונראה כבר אם אני אוכל לעזור לך יותר מזה".
הודיתי לו מקרב ליבי, וקבענו להפגש ביום חמישי בערב, יום אחרי
הגיוס של הבן.

שוב אצל הרב, כל כולי בסערת רגשות, הנה עוד רגע קט השים את ידי
אזכה למה שכבר זמן רב אני מצפה לו, אך בכל זאת איני בטוחה עד
כמה נכון הוא הדבר, ואני גם קצת מפחדת. הרב הזמין אותי להכנס,
בני הבית כבר ישנו הוא רמז לי להיות בשקט ונכנס לחדר קטן כאשר
הוא יצא משם הוא החזיק אותו. זה לא כלי מרשים במיוחד, אפילו די
מכוער, קטן שחור עם חלקים כסופים, סקרתי אותי בעיניי כאשר הרב
קטע את מחשבותיי "הנה, תחזיקי כאן". כבר התאמנתי על נשק
וההרגשה לא הייתה אמורה להיות שונה, אבל פחדתי. כנראה שפחדתי
כי הגעתי להבנה שזה דבר רציני ושכאן זה החיים האמתיים, והמחשבה
שהדבר שאני מחזיקה אמור להרוג בני-אדם זיעזע אותי. הרב הרגיש
באי הנוחות ששרתה עלי ושאל "את בטוחה שאת רוצה בזה?". התעשתי
ועניתי בבטחון "כן, רק חשבתי על המשמעות של כל זה." הוא הוסיף
בשקט "אין מה לעשות זה העולם שבו אנו חיים ואני סומך עלייך."
נפרדנו.

הגיעה שבת, היה קר בחוץ, בדיוק מה שהייתי צריכה, את באקדח שמתי
בתוך הכיס הפנימי, הוא היה מעט כבד ולא נוח, אך אין מה לעשות
צריך להקריב. כל הזמן הלכתי באי נוחות מוזרה שכזאת, פנינה,
חברתי הטובה ביותר הרגישה שאינני כמו תמיד ושאלה לשלומי.
חייכתי חיוך מתנצל ואמרתי, "את יודעת, המצב". והיא חייכה ואמרה
"כן, קשה, אבל לא נשבר". "אכן לא נשבר" עניתי לה והלכנו
הבייתה. נכנסתי והנחתי את המעיל על הכסא מאחוריי, אימי שאלה
בתמיהה "נח לך? את בד"כ מניחה אותו על הקולב שבכניסה, צריכה
עזרה?" ושוב הייתי צריכה להתנצל משהו "לא אמא, הכל בסדר, רק
קצת קר פה" הארוחה נגמרה במהירות. בסניף למזלי, רוב הבנות היו
עם מעילים כך שלא נראיתי מוזר, מזל שבגבעות קריר בלילה.
השתדלתי להשאר עד מאוחר, הרי עכשיו אני כאן בתפקיד, אני
השומרת. בדרך חזרה אחד הבנים של הסניף הציע ללוות אותי לביתי,
סירבתי בנימוס, "את לא פוחדת", לו הוא רק ידע מה אני מחזיקה,
חייכתי לעצמי ועניתי "לא תודה הכל בסדר אצלי, כבר מאוחר כדאי
שתמהר הבייתה".

בבוקר התעוררתי רק בתשע שעה אחרי תחילת התפילה, התלבשתי מהר
ואכלתי משהו, לבשתי את המעיל ויצאתי בריצה מהבית. בחוץ היה חם,
מאד חם, אני כבר חשבתי מה יאמרו עלי, נערה צעירה שלובשת מעיל
באמצע הקיץ. בשער בית-הכנסת היה דוד, בחור צנום מ"יפי הבלורית
והתואר". הוא הסתכל עליי בחיוך מתגרה, "קר לך?" "אני מעט חולה"
לחשתי. דוד, היה מהאנשים האלה שאתה יכול לראות עליהם שהם
יודעים הכל, כאילו אי אפשר להסתיר ממנו דבר, אך עם זאת אתה גם
יכול לסמוך עליו שהוא ישמור סוד. "זה בסדר" הוא אמר, "אל תדאגי
אני שומר פה". עליתי מבולבלת, עמדתי בקצה העזרה שמעל הגברים,
וסקרתי את הכניסה ואת הבית-כנסת כולו. השתדלתי שלא יישמו לב
יותר מדאי אז ניסיתי להתפלל.

מכאן הכל קרה מהר מאד, נשמעה יריה, הגבאי צעק לכולם על הרצפה,
הבנות למעלה זעקו מפחד, והייתה אנדרלמוסיה, ואז ראיתי אותו הוא
עמד בכניסה עם רובה  דרוך, הוא כבר כיוון, ידעתי שזה הרגע שלי.
שלפתי במהירות את האקדח מהמעיל שעוד הייה עליי. ירייה אחת
מכוונת ישר אל הראש, הוא נפל.
לא התבלבלתי, ישר ניסתי להכניס את האקדח בחזרה למעיל, כנראה
בגלל המהירות טעיתי והכנסתי אותו לתוך החצאית, הרגשתי את המתכת
הקרה על בשרי את הקנה החם גם כן, התכופפתי ונשכבתי כמו כולם על
הרצפה, לידי הייתה פנינה, היא לחשה "ראיתי, אשרייך" ביקשתי
ממנה לא לספר, והיא הבטיחה ולחשה עוד "תודה".

סיימתי לקרוא את הידיעה, הם כתבו שבאירוע נפגעו רק דוד המאבטח,
שכנראה בדיוק יצא לסיור שלו מסביב לבית-הכנסת, המחבל ירה לו
בגב אך למזלו הוא לבש שכפ"ץ כך שהפגיעה לא הייתה חמורה, אבל
באותם רגעים היא שיתקה אותו כך שלא יכול היה להגיב, עוד מתפלל
נפצע באופן קל, וכמה לקו בהלם וחרדה. בשורה האחרונה נכתב שלא
ידוע זהותו של היורה שהצליח לחסל את המחבל, מכיוון שגם מי
שניסה להתגונן אומר שהוא לא היה יכול לפגוע בו בזווית כזאת.
בגופה נמצאו שלוש כדורים שניים באיזור הגוף אך כנראה שהמחבל
נפל ונהרג מהכדור שריסק לו את הגולגולת. אחרי כל מה שקרה הלכתי
לרב והחזרתי לו את האקדח, "כן, הבן שלי חוזר מחר", אמר בקול
שקט. התחלתי לבכות, "עשית את מה שהיית צריכה לעשות", אמר בקול
בטוח. מחיתי את הדמעות, "אתה צודק, תודה". שתיקה ארוכה השתררה
בחדר, ואז הוא חייך ושאל "אם כך, אז מי באמת ירה במחבל? בעתון
כתוב שזהותו עדיין לא ידוע" חייכתי בחזרה "כתוב שם שהוא נהרג
מכדור מלמעלה, אז כנראה שיד אלוקים בדבר" אכן יד אלוקים.