הוא לוחש לי באוזן: "אני אוהב אותך." ואני מחייכת חיוך מבויש,
כל-כך אוהבת את השקרים שלו.
השעון מצפצף ואני לוחצת בבת אחת על כל הכפתורים, רק שישתוק
כבר, פוקחת עיניים, עוצמת. תשע ועשרה, ללמוד? לא ללמוד?
אולי נישן עוד קצת... ולא למדתי בכלל את החומר.
זורקת הצידה את שמיכת הפוך, צועדת למקלחת ומכניסה את הפנים
לכיור, מתחת לזרם מים רותחים.
העיניים נעצמות, מים קרים, אני מנערת את השיער ומכסה אותו
במגבת,
בקצוות שלה אני מנגבת את המים מהעיניים והמצח.
כשאני חוזרת לחדר כדי להתלבש, אחרי צחצוח שיניים ועיצוב שיער,
אני נזכרת בהוא מהחלום שלי, אני מריצה בראש אלפי מונוטוניות
והשוואות בינו, הריאליסטי, אל החפצים הפזורים לי על המיטה,
לציורים
על המצעים, לסטי האיפור, לשרשרת חוט שלי, לפוסטר הענקי
של בראד-פיט שיש לי מעל לראש.
הוא לא דומה לכלום. רק הריח שלו עוד ממלא לי את החדר.
אני מרגישה בנוכחות הנעלמת שלו ממלאת אותי כל פעם שאני נכנסת.
לא חשוב כמה פעמים ביום אני יוצאת.
יום שני שכבנו פה שנינו על המיטה, הוא רוכן מעלי, לוחש לי
שקרים
ואני מיואשת, נושקת לו על שפתיים טמאות. על טעויות כאלה לא
חוזרים פעמיים.
זאת הייתה הפעם השלישית.
בפעם הראשונה שהוא בא בכלל לא הייתי אמורה לשכב איתו,
הוא בא לקחת חומר למתכונת בסוציולוגיה ואני כמו מטומטמת
איכשהו זרקתי לו שפעם, (משמע עדיין) הכי רציתי אותו בעולם.
והוא עמד מולי אז כמה שניות, עם הספר סוציו ביד ועיניים גדולות
ויפות,
העיניים הירקרקות שלו, המכשפות, עם המבט התמים והזדוני כאחד.
המבולבל הפעם, השפתיים הקפוצות, הוא כבר היה בחצי הדרך החוצה.
הוא הביט בדלת, הביט בי. הניח את הספר על השידה שלי.
התקרב אליי אל המיטה דוחף אותי לאחור, טיפס מעלי על המיטה
ונישק.
פעם שנייה הוא בא להחזיר את הספרים.
החדר נעלם לי, אין קירות סגולים, אין קיר האומנות שלי,
אין טלוויזיה, מחשב, שידה, אין חלון וקולות פעמוני רוח,
אין משקפי שמש זרוקות על הרצפה...
הוא רכון מעלי, אני על שמיכת זברה הפוכה, אני, הזברה והמיטה,
הוא רכון מעלי, נושם, נושף. נכנס יוצא.
לא מרגישה כלום, זרמים, מזיעה בכל הגוף. מלטפת לו את הגב.
הפוך על הפוך, לא ככה זה אמור לקרות.
נושקת לו לצוואר, הוא מנשק לי חלקים שעד אותו רגע לא חשבתי
שיידעו מהו אושר.
הזיוף מציף אותי, אני מחייכת אליו בעונג מדומה. הוא עושה לי
טוב
אך מלכלך אותי. הוא מלכלך לי את המחשבות, את החלומות.
הוא מכתים לי את העבר, עושה חורים בעתיד.
הוא לא יידע להוביל אותי הלאה.
אני לא אדע לסלוח לו.
פעם שנייה הוא בא להחזיר לי את הספרים.
אחרי זה הוא נרדם לידי על המיטה. הלילה כל-כך שקט.
ואני לא מצליחה להירדם.
הגבר שבתל אותי בן 18 וארבעה חודשים, פעם אהבתי אותו,
אף פעם זה לא עבר. יש לי חורים בעתיד. יש לו עיניים ירוקות
ושיניים לבנות. הוא ישן עם פה חצי פתוח. חזה עולה יורד
עולה יורד, אני מלטפת לו את הלחי. רושמת ביומן שלי,
כמו ילדה קטנה שלא זוכרת בראש אירועים משמעותיים.
אין תובנה אמיתית, יש רגשות שמתפוצצים לי בחזה.
הוא ישן עם פה חצי פתוח, אני מלטפת לו בעדינות את השפתיים,
כל-כך חושני, אני רוצה לטעום אותו ולעולם לא להפסיק.
לא רוצה לתת לו ללכת.
בשמונה וחצי בבוקר מוזגים שתי כוסות קפה.
ההורים יצאו כבר לעבודה. יום חמישי, אמא שלי השאירה לי פתק
קטן
על המקרר עם בקשה להרים טלפון כשהאדון ילך, היא צריכה לדסקס
איתי.
ככה זה אמא בת 36. ככה זה אמא שוויתרה על החופש שלה
בגיל כל-כך צעיר. אחר כך...
על הקו היא אומרת לי שהיא מאוד מקווה שעשיתי שימוש נכון
בקונדומים
שהיא קנתה לי, פעם בחודש היא מביאה לי אחד,
"שיהיה, מה אכפת לך, תאספי." הוא מחייכת.
אשת קריירה מטופחת ויפיפייה, בת 36, שותפה בכירה במשרד עורכות
דין חשוב במרכז ירושלים.
בינתיים...
אני והוא שותים קפה. אם אני אשקר קצת לעצמי אני אגיד שיקראו לו
ראם,
כמו החבר הראשון שלי, בגן רעות.
אבל בעצם קוראים לו רון, שזה הרבה פחות ייחודי והרבה יותר
מכאיב לי.
אחרי הכל עברו מאז 12 שנה של התבגרות.
ואולי בעצם היה הכי טוב כמו שהיה אז.
הוא שותה בלגימות קטנות, הירוק שלו מתמקד בי
ואנחנו עושים דיון על מהויות של ערוצי פורנו או של ערוץ
הסרטים.
על למה דווקא שניצל קר, ומה רע בעדשים.
בסוף, השעון עושה ביפ קטן והוא רואה שהשעה כבר עשר
הוא נושק לי על המצח ואומר שנדבר, פותח את הדלת ועוצר.
נכנס חזרה אליי לחדר.
"שכחתי את החומר למבחן."
לידיד הכי טוב שלי קוראים רונן, אנחנו יושבים בבית קפה לארוחת
צהריים.
"אז מה?"
"אז כלום. מה אני אגיד לך."
"מתחרטת?"
"לא יודעת."
"מה את מרגישה?"
אני מביטה בו בייאוש גלוי. מבולבלת.
הוא מתקרב אליי ומחבק אותי,
"אני מבין אותך, אני יודע מה זה לאהוב מישהו ככה ואז כשזה קורה
אי אפשר לדעת אם זה אמיתי או לא. תראי אותי ואת יוגב. זוכרת
איך זה התחיל? והנה אנחנו שמונה חודשים ביחד."
אני נותנת חיוך עצוב לבן אדם שאני יודעת שהכי אוהב אותי
בעולם,
שיודע שככה גם אני אוהבת אותו.
המלצרית מגישה לנו סלט יווני עם כיכר קטנה של לחם.
הוא נותן ביס בפרוסה חתוכה ולוחש לי, "תהיי קצת יותר
אופטימית."
פעם שנייה הוא בא להחזיר לי את הספרים.
סוף אפריל, חום מטורף. יום שני ה-28.4. הוא מתקשר אליי ואומר
שאנחנו חייבים לדבר.
אני נאנחת, בשקט בשקט. ההורים שלי לא בארץ,
נסעו לשבוע לחופשה קטנה ועסקים.
"בוא." אני לוחשת לשפורפרת.
והוא בא. מתיישב על הפוף הסגול בפינת החדר.
אני יושבת ברגליים שלובות במרכז המיטה.
כל-כך מאוהבת בו, כל-כך מכאיבה לעצמי.
בית ריק עד יום ראשון.
"צ'קי..."
אני נותנת בו מבט של חוסר סבלנות.
משחזרת את הרגע שפגשתי אותו לפני שנה פלוס.
שלחו אותו אליי שאני אדריך אותו בבית ספר החדש שלו, הוא הגיע
מהצפון.
הוא לא ידע איך לקרוא לי. בא לחפש בחורה שתראה לו את האזור
ומצא ילדונת בוכה על לב שבור וכאבי מחזור רציניים.
הוא היסס ואז שאל: "צליל קיילין?"
ואני רק צחקתי, "תקרא לי צ'קי."
הסיבה שלא נהיינו ידידים טובים או מינימום אנשים שמסוגלים לנהל
שיחה מתורבתת באורך עשר דקות, מוטלת עליי.
אותה תקופה נפרדתי מהחבר שהיה לי אז חצי שנה, אהבתי אותו הכי
בעולם והאדון הלך והתעסק עם זאת שאני הכי שונאת.
ופתאום האיש היפיפה הזה מגיע וממלא לי את הבטן מחדש בפרפרים
מוכנים לקרב. פרפרים חולים וגוססים.
הוא ישב לידי בשיעורי סוציולוגיה.
"צ'קי, אל תחשבי שאני עושה את זה ככה סתם."
העיניים שלי התמלאו בדמעות, "אז למה?"
הוא התקרב אליי מלטף לי את הלחי, מסיט קבוצת תלתלים שנפלו על
המצח.
לוחש לי באוזן: "אני אוהב אותך."
פעם שלישית.
ואני לא יכולה לשלוט בזה, לא יכולה לעמוד בטעם השפתיים שלו
במגע הידיים הגדולות. אגרסיבי ועדין כאחד.
פושט מעלי אביזרים שמפריעים לערום, לערום הנפשי. הכי חשופה
שיש.
הוא אפילו לא מתחיל להבין כמה הוא מסוגל להכאיב לי.
אין דרך חזרה.
טפשה.
הריח שלו עוד ממלא לי את החדר. וכבר יום שבת, מתעוררת ב-9
בבוקר.
לא מפסיקה לחלום עליו.
הכרית רטובה מדמעות של לילה חסר שינה, של שבוע בלי שינה.
של דמעות שמלכלכות לי את הנשמה. מיום שני לא דיברנו.
בבוקר, כשהוא חשב שאני ישנה, הוא נשק לי על המצח והלך.
אחרי שידעתי שהוא בטוח שאני לא מרגישה שהוא קם, הוא יצא
מדלת הבית ואני מהחלון של חדר האורחים צפיתי בו מתרחק
ונעלם בתוך אאודי חדשה כסופה. עוד ילד שמנת
שבא לשבור לי את הלב.
למחרת יש איזה בגרות, בהבעה. אם זה היה מקצוע אחר לא יודעת איך
הייתי מתמודדת.
הוא מתקשר ב-12 בצהריים.
אני שוכבת במיטה שלי, כבר 3 שעות, מביטה בתקרה
שומעת את הפרויקט של רייכל שוב ושוב.
הדמעות זולגות בלי סוף. לא שולטת בזה.
ככה שוברת לעצמי את הלב. הוא מתקשר ארבע פעמים.
שלוש פעמים ראשונות אני סתם היסטרית, פעם רביעית אני נושמת
עמוק, מנגבת את הלחיים ועונה. מביטה במראה שיש לי ממול המיטה,
מחייכת, חובשת כובע צמר. 'את מאושרת.' אני לוחשת לעצמי בלב.
יש הד קטן ודממה.
"הלו"
"צ'קי, תפסיקי." הוא אומר לי, ולא הכובע ולא החיוך תורמים
הקול שלו שובר אותי, אני מרגישה את השרירים שלי רפויים והלב
מתפורר.
יש רעשים מהדירה של השכנים, ילדים צוחקים וכלב נובח.
"מה רון, להפסיק מה?"
"אני לא מבין אותך."
"מי ביקש ממך להבין."
"רוצה כנות?"
"אם זה מה שיש לך לתת לי..."
"מההתחלה רציתי אותך אבל את כל-כך קרה וצינית שלפעמים זה מפחיד
להגיד לך את האמת. לפעמים את כל-כך מעצבנת. וכשבאתי ואמרת
שרצית אותי, את לא מבינה כמה זה כן היה מעורבב ברגשות ולא
בצרכים מיניים בכלל."
"אל תזיין לי בשכל." אני זורקת.
"צ'קי.. צליל, כמה קשה לך להבין שלמישהו אכפת ממך, שאת נחשבת
וחשובה. ופאק, לא יודע מה, זה נשמע כזה אידיוטי ההתעקשות הזאת
שלך."
"מה אכפת לי."
"יואו צליל, תהיי טיפה את לשניה ודברי דוגרי."
"רון זאת אני, יש לך בעיה עם זה, תתמודד... זב"שך."
הוא טורק לי את השפורפרת בפרצוף. אני מביטה במראה ורואה
מישהי שאני לא מכירה, ששניה קודם איבדה את הדבר שהכי הכי רצתה
בעולם.
טפשה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.