הכלבים של הנאצים במחנה העבודה תמיד נבחו. אני זוכרת שביום
הראשון שלי במחנה העבודה ראיתי את הכלבים ושקשקתי מפחד. המראה
הנוראי הזה של שומרים נאצים מפחידים עם כלביהם הגרמנים שנובחים
ומפחידים אפילו יותר. זה זכרון שתמיד יישאר חקוק בי.
במשך זמן רב כל כך פחדתי מהכלבים הללו... אני זוכרת שבתור
ילדה, בגיל 16 בערך, כל כך ייחלתי לכלבים האלה פשוט ייעלמו יום
אחד. שאני פשוט יקום יום אחד בבוקר ולא אשמע את הנבחיות הללו.

עם הזמן, הנביחות כבר לא הפחידו אותי כל כך.. כבר התחלתי
להתרגל למראה הזה, שפעם נראה לי כל כך מפחיד, של הכלבים
הנובחים.
עם הזמן, הנביחות של הכלבים כבר לא נראו לי מפחידות אלא יותר
נראו לי כסימן כלשהו, כסימן רע מאוד. כאילו שהכלבים האלה
יודעים משהו נוראי והם ניסו בכל דרך אפשרית להגיד לנו את זה.
כשאני חושבת יותר רחוק אני נזכרת שאפילו בגטו הכלבים שלנו
נבחו. הם התחיל לנבוח ביום אחד שבו הודיעו לנו שאנחנו עוברים
לבית חדש.
הבית החדש הזה בעצם היה מחנה העבודה והכלבים ידעו זאת. אני
בטוחה שהם ידעו.. מאותו יום שהודיעו לנו הם פשוט לא הפסיקו
לנבוח!
הם בטוח ידעו.
לא הפסקתי לחשוב מה כבר יכול להיות הסימן הזה? מה כבר יכול
להיות יותר נורא מהמצב שאנו נמצאות בו היום? יותר נורא  מזה
יכול להיות רק... המוות.
ניסיתי לספר לחברות שלי שישנו איתי בחדר על התאוריה שלי. הן לא
האמינו וקראו לי משוגעת. אמרו שהשגעון שלי בא כנראה כי אני
מאוד רעבה. הם לא הסכימו להאמין.
יום אחד כשיצאנו מן החדרים לעוד יום של עבודה.. הכלבים עמדו
ממש קרוב אלינו ונבחו בחוזקה עצומה. באותו רגע חזר בי הפחד
שהיה לי פעם.. אבל הפחד לא היה מהכלבים אלא מהסימן. הכלבים
נבחו חזק.. ומכך הבנתי שהנביחות החזקות מנסות להגיד שהנורא מכל
קרה.
ומכך שהם עמדו קרוב אליי הבנתי שלמישהו קרוב אליי קרה הנורא
מכל.
יום אחרי זה הגיעה שמועה שאבי ואחיי נעדרים ושאולי הם ברחו או
משהו... האמת הייתה שבאותו יום שהכלבים נבחו אחיי ואבי נלקחו
לתאי הגזים.
כמה שבועות לאחר מכן במהלך יום העבודה כלב אחד השתחרר מידו של
הנאצי. הכלב ישר רץ אליי והתחיל ללקק לי את הידיים.. הכלב
התחיל להתלטף עליי.. זה היה כמו חיבוק מרגיע שאומר שבסוף יהיה
לי טוב..
בערך כשבוע אחריי... כשיצאנו מהחדרים כדיי להתחיל את יום
העבודה הכלבים שוב נבחו. הם נבחו כל כך חזק.. הרגשתי בכל גופי
שהיום זה היום האחרון שלנו.
הנאצים הורו לנו ללכת למחנה העבודה השני. הם אמרו שיש התפשטות
של כינים במחנה  ולכן הם יגזרו לנו את השיער וישלחו אותנו
למקלחות..
כשהגענו לתוך תא המקלחת.. התחילו להשתחרר גזים מן הברזים.
לפתע ראיתי חור קטן בקיר.. החור היה קטן אך הקיר היה שבריר
והצלחתי לשבור חלק ממנו.. חלק קטן אך מספיק גדול בכדיי שאני
יצא מהתא.

מאז היו פעמים רבות שחשבתי שכל התאוריה שלי הייתה הזייה אחת
גדולה, היו פעמים רבות שחשבתי שהזוועות שראיתי במחנה העבודה
והרעב העצום הזה גרמו לי להשתגע.

היום, אני בת 82 ועד לא לפניי כמה שעות הייתי בטוחה שכל סיפור
הכלבים היה סתם שגעון בראש שלי.
אני גרה בבית של בתי יחד עם בעלה ושתיי נכדותיי המקסימות.

היום, הכלבים של השכנים נבחו.
היום הכלבים של השכנים נבחו חזק מאוד.
היום הכלבים של השכנים עמדו קרוב אליי, מאוד.

היום, בתי ונכדותיי נהרגו בתאונת דרכים.
היום בתי ונכדותיי נהרגו לפניי.


הכלבים תמיד יודעים על אסון. בכל פעם כשכלב נובח הוא מנסה
להגיד לכם שמשהו נורא קורה! בכל פעם כשכלב עומד לידכם ונובח
חזק מאוד הוא מנסה להגיד שמשהו נורא קורא לקרוב שלכם!

הכלבים תמיד יודעים...







פאק! מאיפה זה בא לי?!