ושוב מגיע יום העצמאות ,אלפי חוגגים ברחבי הארץ עמוסת הדגלים.
אני מטייל ורואה הרבה שערות סבתא ופטישי פלסטיק וספריי שלג
וילדים קטנים על הכתפיים. זיקוקים מתנפצים למעלה לאלפי חתיכות
קטנות שמתנפצות גם הן ונוחתות אי שם . המקום שבו נוחתים
הזיקוקים הוא כנראה אותו המקום שבו מתחילה הקשת בענן, המקום
שבו השמש שוקעת, המקום בו הייתי רוצה להיות עכשיו. אבל אני
עדיין כאן, בכיכר העירייה, ליד הבמה המרכזית של הנוער הדתי,
מנסה להבין למה לעזאזל צריכה להיות במה מיוחדת לנוער הדתי,ולמה
צריכים להפריד בין בחורים צעירים ובחורות צעירות. למה שלא יתנו
לבחורים את החופש לבחור היכן הם רוצים להניח את מבטם, ולבחורות
את החופש לבחור מה ללבוש? לא יודע מה איתך כבוד הרב, אבל אני
אוכל להתאפק.
האווירה החד מינית מרגיזה אותי, ואני עובר לחלק הצבעוני
יותר,מנסה לפלס את דרכי בים הקצף הלבן בו שוחים מאות ילדים
ופטישי פלסטיק בידיהם-מחזה אנתרופולוגי מרהיב. כמה אשכנזי
ומתנשא מצדי לחשוב ככה, אני חושב לעצמי.
המודעות העצמית שלי הורגת אותי, אני חושב שנייה לאחר מכן,
ואחרי עוד כמה שניות "הנה, גם זה סוג של מודעות עצמית מעצבנת",
"טוו" -מכת פטיש על ראשי עוצרת את כדור השלג המתגלגל במוחי
ומחזירה אותי למציאות.
חשבתי להחזיר לילד שהמשיך ללכת תוך כדי מבט עם חיוך מטופש
לעברי, אבל ויתרתי, ובמקום רק זרקתי לעברו אצבע משולשת. יהיו
עוד הזדמנויות.
המשכתי ללכת, אני מרגיש כמו בסרט נע שחוזר על עצמו, אותם
אנשים, אותם פטישים, אותן בחורות עם חולצת בטן ועגיל בפופיק.
לא במקרה אני לא נמצא עכשיו במועדון לילה או בפאב. לשם אפשר
תמיד ללכת. ביום העצמאות החמישים וחמש שלנו החלטתי ללכת לבילוי
ישראלי אמיתי, עממי, להרגיש את האנשים, להרגיש את הייחוד שלנו
כעם, על כל הטוב והרע שבו. בתיקי הקטן פטיש וספריי שלג ,לכבוד
החג , וטלפון סלולרי ופלייר רב שימושי שקיבלתי כמתנת גיוס, על
כל צרה שלא תבוא. אני פטריוט אמיתי, גאה במדינה ובערכים עליהם
חונכתי ומשתדל לחיות על פיהם,  למרות שלפעמים הם מתנגשים עם
הערכים האישיים שלי. כשזה קורה אני נזכר בבן גוריון
שאמר:"במדינה היהודית יהיו פושעים משלנו, זונות משלנו, צבא
משלנו..." . ואני מוסיף: "אלימות משלנו, טיפשות משלנו, רצון
להיות כמו אמריקה משלנו".
כי אחרי הכל יש לנו יחוד, ויש לנו מקום משל עצמנו, ויש בו עושר
ועוני, חכמים וטיפשים, מושחתים והגונים, כמו בכל מדינה נורמלית
אחרת. הגשמנו את מטרתנו לפני חמישים וחמש שנה, וכל מה שנותר
לנו לעשות כעת הוא להשתפר ולשפר.
אם יש משהו שאני בכל זאת שונא הוא הישראלי המכוער,  העוקף
בתור, המצפצף ברמזור, התוקפני. לא זו הדמות שבן גוריון ראה
בעיני רוחו בהכרזת העצמאות. לא זו הדמות שמנהיגי המדינה וכלל
אזרחיה רוצים שתייצג אותם. ובכל זאת, לא משנה מה אעשה, הוא
תמיד יהיה שם, מחכה לרסס לי ספריי שלג ישר לתוך העיניים, לעולם
לא יסכים איתי, לעולם לא יפספס הזדמנות להיכנס לוויכוח קולני.
בעודי חושב בהקיץ, שמתי לב שכבר הגעתי לפאתי הגן הציבורי.
כאן כבר שקט ונקי יותר, העצים והדשא משרים עליי אווירה רגועה
ואני נכנס פנימה כדי לשכב ולהרהר קצת על העתיד ועל ישראל
אלפיים ושלוש - לאן? .
לפתע שמעתי קול של נער כבן שש עשרה  : "נראה אותך, יאללה ביי
גבר".
הוא מכניס את הפלאפון לכיס ופונה לצאת מהגן יחד עם חברו.
"חג שמח!", קראתי לעברם. הם היו קצת מופתעים אך בכל זאת השיבו
"חג שמח". התקרבתי לעברם ושאלתי את זה שנראה האינטלגנטי
מביניהם: "סלח לי,אתה יכול להגיד לי בבקשה את מילות "התקווה" ?
". הם כמובן גיחכו למשמע הבקשה המוזרה, לכן חזרתי עליה שוב. הם
שוב גיחכו ופנו ללכת.
תפסתי אחד מהם בחולצתו ואמרתי: "אם אתה לא שר לי עכשיו את
התקווה אני שובר לך את העצמות". מאה תשעים ושניים הסנטימטרים
שלי והמבט הפסיכופטי בעיניי עשו את שלהם והוא התחיל לדקלם: "כל
עוד בלבב פנימה,עין לציון הומייה, ולפאתי מזרח קדימה, אהה, נפש
יהודי ,אהה , צופיה, כל עוד אבדה תקוותנו... נגחתי בעוצמה
בפניו, דם החל לזלוג מעל לעינו השמאלית, חברו ניסה לבוא לעזרתו
אך הדפתי אותו בבעיטה חזקה שהפילה אותו מיד על הקרקע.  "באיזה
תאריך הוקמה מדינת ישראל?" לא ויתרתי. "ארבעים ושמונה, אני
יודע שזה ארבעים ושמונה!" אבל מה התאריך? ,שאלתי. "לא יודע".
הכנסתי לו אגרוף חזק לבטן והוא התקפל ונשכב גם הוא .
שני הצעירים ההמומים לא הבינו מה אני רוצה מהם, והאמת שגם לי
לא היה מושג מה לעשות עכשיו. הזעם שנאגר בתוכי במשך התקופה
האחרונה התפרץ לפתע על שני הילדים וגרם לי להתנהג כמו אותו
ישראלי מכוער. הם לא אשמים, זו מערכת החינוך, ההורים שלהם, אבל
בטח לא הם. הם  ניסו לקום ולברוח. ריססתי אותם ישר בספריי שלג
, לתוך הפנים, לעיניים ,לפה, הם התחננו שאפסיק. לא הפסקתי.
לקחתי את הפטיש, שהיה כבד משום מה, ודפקתי להם אותו בראש, חזק.
לאחר שאיבדו את הכרתם, הוצאתי את הסכין היפנית שלי
וחרטתי להם מגן דוד גדול ויפה על הרגל, שידעו מאיפה הם באים
ולאן הם הולכים.
ופתאום, ברגע שקלטתי את המעשה המזעזע שכרגע עשיתי, התעוררתי.
לא האמנתי שאני מסוגל אפילו לחשוב על דבר כזה. הכל שקט, אין
איש מסביב. אני יוצא מהגן ורואה רחבה ריקה גדולה ומלוכלכת.
אחרוני הסבלים מעמיסים את הציוד על המשאיות.
גדלנו בשנה, הכל נשאר אותו הדבר,ואני נשאר אופטימי. התערובת
החמוצה מתוקה ומרירה של חיינו נשארת זהה, אבל ההרכב שלה ישתנה,
ואם לא עכשיו,אז בטוח בשנה הבאה.