תמיד הייתה ההיא.
היא הייתה נורא יפה, נורא חמודה, נורא חכמה, נורא נורא נחמדה.
וניסו לשנוא אותה, כי היא הייתה נורא מוצלחת, אבל היא הייתה
מוצלחת גם בלהיות טובה, ונחמדה, ואיך אפשר?
אז אהבו אותה. כולם. אהבו אותה נורא.
והיא רקדה, וכולם הריעו, ומחאו כפיים, וחשבו בליבם שאיזה מזל
יש לה, שהיא כזאת מוצלחת.
והיא, היה לה אותו, דווקא את הקלוץ, הלא מושלם, שלא ממש היה
שייך, ולא ממש רצה להיות, שנעלם בצללים, והיה אפשר לראות אותו
רק כשהוא היה איתה.
ואז, פעם אחת, ראינו אותה בוכה בחצר, והיא צעקה, צעקה עליו,
שהיא לא רוצה לראות אותו יותר.
אז הרחקנו אותו.
והוא ניסה להתקרב, שוב ושוב, ואנחנו ידענו, כי היא אמרה שהיא
לא רוצה לראות אותו יותר. אז הרחקנו אותו. והוא ניסה שוב. אז
לקחנו אותו כמה שיותר רחוק, והרבצנו לו, והכאבנו לו, ואיימנו
עליו. שלא יתקרב יותר. שהיא לא רוצה שהוא יתקרב יותר.

אז הוא הפסיק להתקרב.

שבועיים אחר כך אמא שלה נכנסה הביתה מאוחר, כי היה לה יום
ארוך, והלכה להוריד נעליים, והייתה צריכה לשירותים, אז דפקה
בחוזק, כי ההיא לא ענתה. וההיא המשיכה לא לענות. אז האמא חשבה
שהיא עם אוזניות, ופתחה את הדלת.
וההיא שכבה שם, בבגדי הריקוד היפים שלה, רטובים ושקופים,
מוצפים במים. ולא מים יפים כאלה, שאפשר לראות דרכם. לא, לא
ממש.
מים אדומים. אדומים לגמרי.
בחדר שלה מצאו מכתב מבולבל שלא בדיוק הסביר דברים, והאמא לא
דיברה לשבועיים, וכל השכונה החזיקה ידים וניחמה אותם והכינה
תבשילים ותלתה תמונות וסיפרה סיפורים.
ואת ההוא לא ראינו יותר.

ומצחיק,
כי ההורים תמיד היו אומרים שהיו רוצים שנהיה רק קצת יותר כמוה.
קצת יותר.
ועכשיו כבר לא אמרו את זה. כי היא מתה, אז לא יפה להגיד. זה לא
טקט.
נורא מצחיק,
כי בטח ההורים שלה יושבים בבית, עם התמונות שלה וכריות שהיו לה
על המיטה ומכתבים קטנים שהיא כתבה, וחושבים,
שהלוואי שההיא, הייתה קצת יותר כמו כולנו.