שכחתי מה זה להיות ילדה קטנה כשעוד היה זמני להיות כזאת.
קשה להישאר ילדה כשהנסיבות מכריחות להתבגר בכזו מהירות
מסחררת.
אולי אם לא היתה לי משפחה שכזאת.
אולי אם היו לי יותר חברים.
אולי אם מישהו באמת היה רואה אותי כפי שאני.
לא הייתי כאן היום מספרת לכם את הסיפור הזה.
פעם חשבתי שאני אדם יותר חזק מזה, ששום דבר בעולם הזה לא יוכל
להוביל אותי לתהום הזאת ולחשיכה הזו שמאיימת לבלוע אותי.
אני עדיין לא בטוחה מה כואב יותר.. מה שאני מרגישה לפני.. או
מה שאני עושה לעצמי אחרי
ולמה תמיד נראה לי שכאב זה הדבר היחיד שיוכל לשחרר אותי.
איך בכלל אפשרי להתמכר לכאב?
פעם חשבתי שזה פשוט הטירוף שלי, לתקופה ארוכה זה אפילו היה
התירוץ הכי טוב שלי.. אבל אולי בעצם הגעתי לזה כי לא הכרתי שום
דבר אחר.
זה כמו שילד נולד לתוך מסגרת מסויימת, לתוך מנגנון מסויים של
חוקים וערכים שמלמדים אותו כיצד עליו לפעול מכאן והלאה בחייו.
לכל אחד יש את המנגנון שלו.. שאומר לו מה נכון ומה טעות, ואיך
עליו להתמודד עם כאב כשהוא מגיע.. עם קשיים.. עם פחד.. עם
אובדן.
לפעמים לאורך הדרך למנגנון הזה יש נטיה להיסדק או להישבר ואז
הוא הופך למשהו מעוות, מפחיד כמו המנגנון שלי.
הרבה דברים שקרו לי בחיים שברו אותי, חשבתי שיכולתי יותר אבל
כנראה שטעיתי.. וזה מה שקורה כשאתה מסגל לעצמך דפוס של קורבן..
וזה לא משהו שנוצר בין רגע.. זה הולך ומתגבש ומתהווה לאורך
שנים ובונה אותך והופך אותך למי שאתה.
מי שמצליח לשבור את המסגרת הזאת- ינצל, ומי שלא- נותר לנצח
במעגל של כילוי עצמי שנאה ומאבקים פנימיים אינסופיים.
לפעמים זה נראה כל כך כואב אבל צריך להודות שזה נכון.. אתה
צריך לדעת למצוא את הרגע הזה שבו אתה קם ואומר- פה זה נגמר!
ואם יש משהו שלמדתי יותר מהכל זה שאף אחד אחר לא יוכל להיות
כאן באמת ולהציל אותי מלבדי.
פעם החלטות של שניה היו יכולות להביא לסוף שלי..
אם מישהו הבטיח להתקשר ולא עשה זאת, מן הסתם כבר הייתי מתה..
קיצוני.. אבל אפשרי ביותר.
אם קבעתי ללכת לסרט והשתנו התוכניות, למחרת בבוקר הייתי קמה עם
רצועה של חתכים וחבלות על הידיים.. קיצוני, אבל מאוד יתכן.
היום אני כבר שונה...מחולקת לשניים.. אני ועצמי.. תוכנה
והגיבוי שלה.. כל פעם שמחשבה שלילית תעבור בראש אני דואגת
לשמור לי את הבק-אפ הזה שיסובב אותי בחזרה למציאות ויחזיר אותי
לפרופורציות הנכונות. לשם שינוי אני יכולה להודות בלב שלם שאני
שפויה ויציבה יותר מרוב האנשים הכביכול שפויים שם בחוץ.
למה נסחפתי כל כך נמוך?
לפעמים זה נראה לי יותר מורכב ממה שאני יכולה להסביר, ולא כל
אחד יכול להבין את זה.. זאת תוצאה ארוכה של שרשרת חיים
וניתוחים פסיכולוגיים אינסופיים שעשיתי לעצמי ומתפרשים לאורך
לילות רבים ושנים ארוכות.
במובן מסויים אדם הוא כמו מחשב.. הוא בא לעולם עם תוכנת הפעלה
מסויימת וכל הרכיבים העוטפים אותה.. מידיי פעם לאורך הדרך
נערכים שינויים... הזיכרון גדל.. חוויות מתגבשות.. הוא למד
ומתווספות לו עוד תכונות ויכולות חדשות.. מתקן את עצמו או נעזר
באחרים כשישנן טעויות..
וכמו למחשב גם לאדם יש את המנגנונים שלו.
מנגנון כזה מורכב באדם כאמצעי התמודדות... התמודדות עם רגשות
מה שכבר מוביל את האדם שלב אחד מעל למחשב הבייתי המצוי.
לפעמים מנגנונים שכאלה נוטים לאסוף וירוסים בדרך.. לפתח
תקלות.. דברים שמקשים עליהם להתמודד עם המציאות ונראה לי שזה
בעיקרון מה שקרה איתי.
ניסיון חיים נוטה להשפיע באופן חזק ביותר על המנגנון הזה
ולהכביד עליו
ומה הפלא שקשה לי להתמודד... שקשה לי להיות במקום אחר שהוא
מחוץ לטריטוריה שלי כשהעולם שבחוץ נוטה להוכיח את עצמו כל פעם
מחדש כזוועתי, מתעלל ומסוכן.
ומה הפלא שקשה לבטוח באנשים? כשיודעים מה ההשלכות עשויות להיות
אם בוטחים יותר מידיי..
למה בוחרים בדרך הקשה והאלימה כשיודעים שמגיע לנו כל כך הרבה
יותר טוב?
אולי זה כל מה שאני יודעת...
כל מה שהתרגלתי אליו..
דפוס הקורבן שלי.
זה מתחיל בהתעללות עובר לנטישה ומגיע לדרגות הגבוהות ביותר של
חרדה... וכשאתה כל כך פוחד מכל מילה אשר תוציא מהפה שלך, פוחד
שיכעסו, שיעזבו אותך, שיצעקו.. אתה חוזר להיות חתיכת הבשר
שאתה.. רכיכה חסרת עמוד שידרה.. ותרנית וחלשה שכל מה שרוצה הוא
שיאהבו אותה.
האכזריות הזאת כלפי עצמך היא כל מה שנותר לך כשהכעס על אחרים
כבר לא מצליח לצאת החוצה.
ואם זה מה שלמדו אותך במשך השנים.. כל מה שלמדת מעשור של
בדידות והתבגרות כואבת חסרת פשרות זה מי שאתה תהיה ומי
שתישאר.
זונה.. רכיכה.. שקטה וסגורה בתוך עצמה...
בתוך העולם שלה, גם כשהוא הופך לריק מתוכן... כשהכאב והחתכים
הם הדרך היחידה לצאת מההתענות הנפשית שלך.. אתה כלוא בתוך
מנגנון.
בתוך מכונה.
שיצר לך העולם.
שיצרת לעצמך.