ספתא דוריס עושה הרבה דברים בזמנה החופשי, כמו למשל:
לנקות את הבית, להאכיל חתולים אכולי פרעושים בעצמות
אבל התחביב שהיא הכי אוהבת- לריב עם השכנים (במיוחד החדשים).

טוב אז שכנה חדשה לבניין המתפורר שלנו, וספתא כבר מתכוננת.
היא כבר מתחילה לחשוב על ריבים מטומטמים וחסרי משמעות, אבל לא,
לא השכנה הזאת.
ל מצא חן בעניה שזקנה עירקית בת 70 בערך (ספתא טוענת שהיא בת
63) תנהל לה את החיים, ובצדק.
טוב אז השכנה מתחילה לשפץ את הבית השכור שלה והיא פרצה את הקיר
לסלון של ספתא.
אוי זאת היתה תקופה שחורה, ספתא נכנסה לפניקה, והתחילה לבכות,
כאילו משהו מת.
ואני?, אני כבר ממש מחבבת את השכנה הזאת, כן, היא חביבה-
יש לה כלב קטן ומעצבן שיושב על החלון, היא מתלבשת מוזר, היא
פשוט חיה, מרוקאית עצבנית (טוב, היא באמת עצבנית) שמעצבנת את
ספתא- לדוגמא:
איזה ערב אחד היא מביאה את חברות שלה, וכנראה שהם עשו יותר מדי
רעש, אז ספתא, כמו עירקית טובה הלכה לחנך אותן. אני לא יודעת
מה הלך שם בדיוק, אבל ממה ששמעתי, כשהחברות האלה יצאו הלכו
הביתה ספתא פתחה את הדלת כדי להגיד להן כמה שזה לא בסדר, ושהיא
אישה מבוגרת (כן, מתי שנוח לה) וכ'ו....
סיפרו לי שאחת החברות פשוט הורידה את המכנסיים ואמרה לספתא
משהו לא יפה.
לא פלא שאני מחבבת אותה כ"כ, בין הסטריה של צחוק, לבין נסיון
(כמעט כושל) שלא להשתין במכניסיים, אני רואה את אמא נכנסת
לכוננות פעולה בנסיונות לעצור את משטר הטרור שהשכנה מנהלת
בבנין.
בקיצור הקומוניזים חגג אצלנו בבניין וכל השכנים כבר לא ידעו מה
לעשות.

עכשיו דברים קצת יותר רגועים, אבל לא ספתא, או לא, היא עדיין
שם, מחכה להזדמנות לצאת ולהכות את המכה, היא יושבת בחושך,
ומחכה.