וזה מוזר...
כי מלא פעמים חשבתי על זה ברצינות אבל אף פעם לא יותר מדי
ותמיד חשבתי שאני בנאדם יחסית עם אומץ, נורא ביישנית אבל עם
אומץ.
כאילו, נורא קשה לי ליזום דברים, זה נכון, ואני תמיד נורא
רועדת ולחוצה לפני דברים שאני הולכת לעשות, בייחוד לפני דברים
שאני יודעת שאני אעשה אותם, ותמיד למרות הרעד והלחץ אני עושה,
אבל איתו איכשהו, אין - זה לא הולך.
והקטע הכי מוזר הוא שאני יודעת שגם הוא רוצה, ושהוא גם לא עושה
את הצעד הזה. אולי מסיבות דומות לשלי, אולי מהפחד הזה שאני
אסרב, למרות שכמה דפוק ואטום בנאדם יכול להיות, איך? איך אתה
לא קולט את הסימנים?! אני יודעת בוודאות שהוא רוצה, זה לא סתם
ניחוש ולא שסתם נראה לי. אני ממש לא מהבנות הללו ששופעות בטחון
ושבטוחות שכל העולם חושב ופועל סביבם, גם אם כלפי חוץ אני
נראית ככה, ונראית כאילו תמיד הכל בשליטה, ותמיד הכל שמח
וחיובי ושתמיד אני אומרת את מה שיש לי להגיד, בלי לשים זין,
ונכון, גם אנשים שקרובים אליי אומרים את זה, אבל אצלי זה כמו
מדד כזה, שמי שקולט אותי ורואה שבעצם אני בנאדם מאוד מופנם
ושקט, אז אין, אני יודעת שזה מישהו שמכיר אותי באמת, בלי לדעת
עלי שום דבר, הוא מכיר אותי באמת. וזהו, שהוא לא מהאנשים האלה,
שקלטו אותי על ההתחלה, אבל יש בו משהו, כזה... קסם כזה, שכאילו
אני מסתכלת עליו ואני אומרת לעצמי שנורא בא לי שהוא יהיה
הראשון שלי והמתח המיני ביננו חוגג,  משתולל ומאיים להתפרץ בכל
רגע שאנחנו ביחד, ושהוא נוגע בי... וואי, אני כולי צמרמורות,
וכשהוא נוגע באחרות, גם כשאני יודעת שזה סתמי, זה מציק
ובאיזשהו מקום גם מעליב, כי אני יודעת שאני רוצה שהוא יהיה
שלי. לדעת את הדברים האלה זה הכי מוזר, כי אם זו סתם מחשבה
באוויר, אז אני מחליקה אותה, היא חומקת לה חזרה לתת מודע,
והאגו מונע מבעדה מלחדור חזרה למודע. ואיכשהו שאני סתם חושבת
על משהו, ושאני באה במחשבה שאין סיכוי, אז הכל קורה בדיוק
בצורה שעליה אני מפחדת אפילו לחלום. אבל עכשיו שסופסוף העזתי,
כשאני כל כך רוצה, אין, המילים נחסמות. ואני באה אליו, אפילו
לא רועדת, כי אני יודעת שאני לא אעז לעשות כלום, כי אני יודעת
שגם הפעם כשאני אבוא אליו, אני אחבק אותו חיבוק ידידותי-לא
ידידותי, ואנשק אותו נשיקת לחי-פה, ושהוא לא יתנגד לזה לשניה
ואפילו יתקרב עוד יותר לכיוון הפה, וששוב אני אשחק לו בשיער
והוא יעביר את ציפורניו על ידי, ויגע-לא ייגע בפי ואני ארגיש
את נשמת אפיו על פניי. ושהשעות יעברו, הוא ילווה אותי הביתה,
ינשק לי, על הפה, כאלו זה הדבר הכי טבעי בעולם, וכאילו שנינו
לא היינו מתים לקרוע את הבגדים אחד מהשני, כאן, במעלית, ולשכוח
בכלל מי היה זה שאזר את האומץ והתחיל עם הכל.
אבל אף אחד מאתנו לא יאזור את האומץ. אין ככה זה, אבל לפחות
אצלי הוא תמיד יישאר בגדר פנטזיה, ולא ייהרס לי הדימוי המושלם
שלו.
הכי מעצבן, שאני מונעת מעצמי הכרויות אחרות רק בגלל שביב
התקווה שעוד נהיה ביחד, אז אולי באיזשהו מקום אני כן רוצה,
מאוד רוצה שייהרס לי הדימוי הזה שלו. עדיף מניאק על פני אשליה.